סיכום בהיסטוריה: המאבק לשחרור ולאיחוד לאומי של איטליה

סיכום בהיסטוריה: המאבק לשחרור ולאיחוד לאומי של איטליה

מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה א – דפוסי הגשמה של תנועות לאומיות באירופה במאה ה-19

        א.       המצב המדיני באיטליה לפני המאבק לשחרור לאומי

איטליה הייתה מורכבת ממספר מדינות, שבכל אחת מהן שלט שליט זר;

בצפון איטליה; ממלכת פיאמונט-סרדיניה = ממלכה עצמאית בשליטת בית המלוכה האיטלקי.

במרכז איטליה; מדינת האפיפיור ברומא. בנוסף לכך, היו במרכז איטליה מספר דוכסויות בשליטת אוסטריה.

בדרום איטליה; ממלכת שתי הסיציליות = נאפולי וסיציליה, בשליטת צרפת.

לרוב האיטלקים לא הייתה תודעה לאומית. לא הייתה להם תחושת שייכות ונאמנות לעם האיטלקי. הם חשו נאמנות לאזורים שבהם התגוררו.

התנועה הלאומית האיטלקית, 'תנועת התחייה', צמחה בתחילת המאה  ה – 19 על רקע החלטות קונגרס וינה (1815). קונגרס וינה החזיר את השלטון האוסטרי לצפון איטליה ואת השלטון הצרפתי לדרום איטליה.

מטרת המאבק הלאומי האיטלקי הייתה לשחרר את איטליה מהשלטון הזר ולאחד את כל מדינות איטליה למדינה אחת, תחת שלטון אחד.

·המנהיגים של המאבק הלאומי האיטלקי היו ג'וזפה מציני (מדינאי מהפכן), ג'וזפה גריבלדי (איש צבא שתמך במאבק לאומי אלים), קמילו קאבור (ראש ממשלת פיימונט-סרדיניה שגם הוא תמך במאבק לאומי אלים) והמלך ויקטור עמנואל השני (מלך פיימונט-סרדיניה).

        ב.        אופי המאבק הלאומי/השלבים העיקריים במאבק הלאומי האיטלקי

     השלב הראשון במאבק; השלב הראשון במאבק היה מאבק שהונע על ידי העם, מאבק 'מלמטה'. מאבק זה כלל הקמת אגודות מהפכניות ('הקרבונרי'), הקמת תנועת 'איטליה הצעירה' (1831) ומהפכת 'אביב העמים' (1848). מנהיגי השלב הראשון היו מציני וגריבלדי.

מהלך האירועים בשלב הראשון; התנועה הלאומית האיטלקית החלה את המאבק עם הקמת אגודות מהפכניות, לדוגמא – אגודת ה'קרבונרי' = שורפי הפחמים. את האגודות הרכיבו אנשי המעמד הבינוני, אנשי רוח, משכילים וסטודנטים. כל אלה הושפעו מרעיונות תנועת ההשכלה, מן המהפכה הצרפתית ומכיבושי נפוליאון.

הבולט בין חברי האגודות המהפכניות היה ג'וזפה מציני. מציני ברח מאיטליה וחי שנים בגלות באמריקה בגלל פעילותו המהפכנית. השלטון האוסטרי רדף אחר חברי האגודות המהפכניות והם נאלצו לפעול בסתר. הם לא זכו לתמיכה עממית רחבה.

כשמציני חזר לאיטליה הוא הקים את תנועת 'איטליה הצעירה' (1831). הוא רצה לאחד את איטליה למדינה אחת ולהקים בה רפובליקה איטלקית עצמאית בעלת אופי דמוקרטי-חילוני. הוא שאף להקים רפובליקה עם חוקה ליברלית שתבטיח חירות, שוויון, עבודה וחינוך לכל האזרחים.

מציני טען ששחרור איטליה יושג אך ורק על ידי מהפכה עממית, רק על ידי אחדות העם האיטלקי כולו. הוא גם קרא לשיתוף פעולה בין תנועות לאומיות בכל רחבי אירופה.

בשנת 1848 פרצה באיטליה מהפכת 'אביב העמים'. ברחבי איטליה התפשטו מרידות נגד השלטון הזר, בהנהגתם של מציני וגריבלדי. גריבלדי טען שהמאבק צריך להיות אלים והוא תמך ברעיונותיו ובשאיפותיו של מציני.

המרידות ברחבי איטליה – נכשלו מכמה סיבות:

1.       חוסר שיתוף פעולה בין האיטלקים. כל איזור נאבק למען עצמו ולא למען מטרה משותפת.

2.       חילוקי דעות בין המהפכנים לגבי עתידה של איטליה המאוחדת: האם איטליה תהיה דמוקרטיה או מלוכה ? , מדינה דתית או חילונית?

רק בממלכת פיימונט-סרדיניה הצליחה מהפכת 'אביב העמים' והחוקה הליברלית שנחקקה בה לא בוטלה. לשלטון עולה המלך ויקטור עמנואל השני שהיה שותף מלא למאבק הלאומי.

     השלב השני במאבק; השלב השני במאבק היה מאבק של המנהיגים, כלומר – מאבק 'מלמעלה'. את המאבק הובילו המנהיגים של ממלכת פיימונט-סרדיניה המלך עמנואל השני ובמיוחד ראש ממשלת פיימונט-סרדיניה  קמילו קאבור. הם נעזרו ביכולותיו הצבאיות ובנסיונו ובהשפעתו של גריבלי.

מהלך האירועים בשלב השני;

המטרה של קאבור ושל עמנואל השני הייתה לשחרר ולאחד את איטליה, תחת שלטון מלוכני-ליברלי. קאבור סבר כי התנועה הלאומית האיטלקית לא תוכל להיאבק לשחרור איטליה בכוחותיה בלבד והיא חייבת להיעזר במדינות בעלות ברית. לכן החל שיתוף פעולה מדיני וצבאי בין צרפת לבין פיימונט-סרדיניה ובמהלכו הצליחו השתיים להביס את אוסטריה ולהדוף את כוחותיה משטחי שלטונה בצפון איטליה (1859).

גירושם של האוסטרים מצפון איטליה הוביל למשאל עם שאישר את איחוד צפון איטליה תחת הנהגת ממלכת פיימונט-סרדיניה (1860). בהמשך, גורשו האוסטרים גם ממרכז איטליה (מהדוכסויות) וגם שם נערך משאל עם שאישר את איחוד הדוכסויות עם הצפון.

למאבק הלאומי בדרום איטליה הצטרף עתה גריבלדי, שחזר מאמריקה ובעזרת צבא מתנדבים שגייס הצליח להשתלט על אזור דרום איטליה ולשחררו מהשלטון הצרפתי (1860).

שטחי הדרום נמסרו לשלטון פיימונט-סרדיניה. גם בדרום נערך משאל עם שאישר את איחוד הדרום עם הצפון (1861).

 עצמאות איטליה הוכרזה באופן רשמי ב – 1861. מלך פיימונט-סרדיניה, ויקטור עמנואל השני, הפך למלך איטליה, למרות שאיטליה עדיין לא הייתה מאוחדת כולה – רומא הייתה עדיין בשלטון האפיפיור וונציה שוב נכבשה בידי אוסטריה.

תהליך איחוד איטליה הושלם במלואו במהלך העשור שבא לאחר מכן. בשנת 1866 צורפה ונציה לאיטליה וארבע שנים לאחר מכן – גם רומא (1870). איטליה הייתה למדינה מאוחדת ועצמאית ורומא נקבעה כעיר הבירה של איטליה.

 

ג. גורמים מעכבים וגורמים מסייעים למאבק הלאומי האיטלקי.

 

ד. תוצאות המאבק הלאומי באיטליה

בשנת 1870 המאבק הסתיים, השחרור והאיחוד הלאומי הושגו, ואיטליה הפכה באופן רשמי למלוכה ליברלית עם חוקה.

הבעיה כעת הייתה שבעקבות שנים רבות של פיצול לאומי ופערים בין הצפון לבין הדרום – לא היה עם איטלקי, לא הייתה תודעה לאומית איטלקית. רק 2% מהאיטלקים דיברו את השפה האיטלקית, והשאר דיברו בניבים מקומיים לפי מקום היוולדם, והזדהו עם עיר הולדתם יותר מאשר עם המדינה האיטלקית.

עכשיו צריך היה ליצור את העם האיטלקי.

זה נעשה על ידי לימוד השפה האיטלקית וההיסטוריה האיטלקית בבתי הספר ברחבי איטליה, עידוד יצירת תרבות איטלקית ואמנות שתנחיל ערכים לאומיים כמו אהבת המולדת וליכוד העם.

     הלאומיות האיטלקית היא לאומיות אתנית. האיטלקים פנו לעברם המפואר של ימי האימפריה הרומית כדי ליצור את העם האיטלקי המודרני.

ממשלת איטליה טיפחה ערכים של שפה, תרבות והיסטוריה המשותפים לכל האיטלקים.