היחס לזיכרון השואה במהלך שנות ה-50:
משפט אייכמן באפריל 1961 היה לנקודת מפנה ביחסה של מדינת ישראל, אל עיצוב זיכרון השואה. בעוד שבשנים הראשונות להקמת המדינה, עד 1961, הדיבור על השואה היה מועט, והניצולים בקושי סיפרו על האירועים שעברו, התאפיינה התקופה שלאחר המשפט, בעיסוק אינטנסיבי הן מצד המדינה והן מצד אנשים פרטיים בכל הקשור להנצחת זיכרון השואה.
ההיסטוריונית חנה יבלונקה, טוענת כי ל"שתיקה הגדולה" שאפיינה את היחס בישראל לשואה בשנות ה-50, עד למשפט אייכמן, היו שני גורמים:
1) עד סוף שנות ה-60 הגיעו למדינת ישראל כחצי מיליון ניצולי שואה. מרבית העולים היו עסוקים בשיקום חייהם והקמה של משפחות חדשות. במילים אחרות, ניצולי השואה העדיפו לשים בצד את העבר הנורא, ולהתמקד בבניית חייהם החדשים.
2) ניצולי השואה הגיעו למדינה צעירה שהיתה עסוקה בעיקר בבנייתה, והנצחת זיכרון החללים שהותירה אחריה מלחמת העצמאות. בהקשר זה טוענת ההיסטוריונית חנה יבלונקה, ישנו דבר נוסף, והוא קשור במושג הגבורה. בעוד שהישראלים והצברים שנולדו בארץ חשבו שגיבור הוא מי שניצב חזק וחמוש מול האויב, ניצולי השואה ראו את הגבורה שלהם בכך, שהצליחו לשרוד ולהישאר בחיים. כאן יש לזכור את דבריו של הרב יצחק ניסנבויים מגטו ורשה, על קידוש החיים כדרך להיאבק באויב הנאצי.
יחד עם זאת, השואה כן תפסה מקום כלשהו בזיכרון הקולקטיבי (הלאומי) של מדינת ישראל. אלא שבמסגרת הזיכרון הקולקטיבי של אותן שנים, נזכרה השואה בעיקר ביחס למרד גטו ורשה, שהיה סמל לגבורה המזוהה עם כוח וגאווה.
שלושה אירועים היו מרכזיים ביותר בעיצוב זיכרון השואה בשנות החמישים: פרשת הסכם השילומים, פרשת משפט קסטנר ומשפט אייכמן.
בשנות ה-50 נחקקו שלושה חוקים המעצבים את הזיכרון הקולקטיבי של הציבור בישראל ביחס לשואה:
1) החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם – 1950. רדיפה אחר נאצים ועוזריהם היהודים, כמו היודנרטים והקאפו.
2) חוק זיכרון השואה והגבורה "יד ושם" – 1953. הקמת מוסד יד ושם.
3) ב-1959 נחקק חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה. התאריך שנקבע לציון יום השואה הוא כ"ז בניסן. יום שנקבע כדי להנציח את מרד גטו ורשה. מאחר והמרד פרץ בי"ד בניסן, ערב ליל הסדר, נקבע התאריך של יום השואה לכ"ז בניסן, כשבוע וחצי מאוחר יותר.
מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / בונים את מדינת ישראל במזרח התיכון
