סיכום בתנ"ך: במדבר ל"ה – ערי מקלט
מתוך: סיכומים בתנ”ך לבגרות – חוק וחברה במקרא
במדבר, ל"ה 9 – 34: ערי מקלט
לכל אורך תקופת התנ"ך קיים מתח בין הליך השיפוט הרשמי והתקני לבין מנהג גאולת הדם, שעומד בניגוד מוחלט למערכת משפטית מתוקנת. (אפילו כיום, על אף שנעשו מאמצים רבים, לא מצליחה מדינת ישראל לשרש מנהג זה, הקיים עדיין בקרב האוכלוסייה הערבית-מוסלמית) לפי מנהג זה, על קרוב משפחתו של הנרצח לגאול את דמו על-ידי הריגת הרוצח, או מישהו ממשפחתו. החוק המקראי מצווה על בני ישראל להקים שש ערי מקלט, משני עברי הירדן, אליהן יוכל לנוס כל "רוצח בשגגה" [כיום, החוק הישראלי מבחין בין "רצח" שכדי להרשיע בדין יש להוכיח מניע וכוונה תחילה, לבין "הריגה" שנעשית שלא מתוך כוונה תחילה, או אפילו ברשלנות, או כתוצאה מתאונה] ההורג יועמד למשפט בשער העיר. אם יסתבר שעשה מעשה זדון – יוצא להורג, כדין רוצח, ואם יסתבר שאין כאן מעשה זדון – ייכנס לעיר המקלט, בה יהיה מוגן מפני גואל הדם, בתנאי שלא יצא משעריה. (אם יצא – גואל הדם רשאי לפגוע בו!) יש הטוענים כי עיר המקלט נועדה לא רק להגן על ההורג, אלא גם להענישו. הוא למעשה כלוא, מורחק מביתו וממשפחתו. עם מות הכהן הגדול חופשי ההורג לחזור לביתו, וגואל הדם אינו רשאי לגעת בו.
החוק כאן דורש שני עדים כדי להרשיע את הנאשם ברצח. בנוסף, אוסר החוק על לקיחת כופר כסף, דבר שהיה מקובל במזרח הקדום, ודורש להמית את הרוצח, זאת מכיוון שרצח אדם משפיע על הארץ כולה. שפיכת דם מטמאת את האדמה (מקרה קין, עגלה ערופה וכו') בפרט, ואת ארץ ישראל בכלל:
"ולא תטמא את הארץ, אשר אתם יושבים בה, אשר אני שוכן בתוכה, כי אני ה'……" (ל"ה 33)