סיכום: מלכים א' -פרק א' – ימיו האחרונים של דוד ומלחמת הירושה
מתוך: סיכומים בתנ"ך לבגרות – מלכים ונביאים
מלכים א' פרק א' פותח בתיאור מחלתו של דוד. בנו, אדוניה בן חגית, שהיה בכיר בניו של דוד לאחר מות אבשלום, מנצל את המצב ומנסה לרשת את תפקיד המלך. נתן הנביא ובת-שבע, אם שלמה, עושים יד אחת כנגד אדוניה ומשפיעים על דוד להזדרז ולהמליך את שלמה תחתיו. אדוניה חושש לחייו ונכנע לפני שלמה.
מלכים א, פרק א', פס' 1 – 4 – זהו מצג לסיפור בשני הפרקים הבאים של ספר מלכים. הקטע מספר על מחלתו של דוד בסוף ימיו, וזהו הרקע למלחמת הירושה המתנהלת בפרק א'. מביאים למלך בחורה צעירה ויפה כדי שתשמש לו תנור אנושי. המספר מדגיש כי אבישג לא הייתה פילגשו של דוד, והוא לא קיים איתה יחסי מין, בניגוד למה שחשב אדוניה (ב' 17).
מלכים א, א', פס' 5 – 10 – אדוניה מנסה לקבץ סביבו תומכים מקרב הפמליה ששרתה את אביו, כדי שיתמכו בהמלכתו כיורשו של דוד. יש לזכור כי בשלטון שושלתי הנוהג הוא כי בכיר הבנים יורש את המלוכה. אדוניה סבר אפוא כי הוא זכאי למלוך בכוח אותו נוהג. שלא כרגיל במקרא, מציין המספר את יופיו הרב של אדוניה, מה שעשוי לעזור לו למצוא חן בעיני העם. אדוניה מזמן את יואב בן צרויה, מי ששימש שנים רבות שר צבאו של דוד [אך דוד נטר לו טינה בגלל שהרג את אבנר בן נר ואת עמשא בן יתר], את אביתר הכוהן וכן את כל אחיו בני המלך, מלבד שלמה, כמובן, ושרים נוספים מחצרו של דוד. הוא עורך להם סעודה דשנה כדי להשיג את תמיכתם ולחגוג את המלכתו הקרובה למלך, אם כי איננו מכריז על כך במפורש, לבל ייחשב כמורד במלכות. אדוניה לא מזמין לסעודה את מי שנמנים על תומכיו היותר נאמנים של דוד: נתן הנביא, צדוק הכוהן, יועציו הקרובים ועוד.
מעניין לערוך השוואה בין אדוניה ואבשלום. שניהם מתוארים כיפי תואר, שניהם נוהגים גינוני מלכות כאשר חמישים איש רצים לפני מרכבותיהם, ושניהם משתררים למלוך. כל אחד מהם הוא בכור בניו של דוד בזמנו ולבסוף, שניהם נכשלים במזימתם ומוצאים את מותם בדרך זו או אחרת, ללמדך כי האל (או המספר המקראי) מעדיף את הבחירה על הבכורה. עוד ניתן לומר כי מן ההשוואה הספרותית בין אדוניה לאבשלום יוכל הקורא הנבון לנבא כי גורלו של אדוניה יהיה רע ומר, בדומה לאבשלום.
מלכים א, א', פס' 11 – 27 – נתן הנביא, שלא הוזמן לסעודה על-ידי אדוניה, חש אל בת-שבע, כדי להעמידה על חומרת המצב. הוא מייעץ לה מה לומר לדוד ומבטיח לה שתוך כדי דבריה גם הוא ייכנס ויתמוך בבקשתה להמליך את שלמה. כדי להמריץ את בת-שבע לעשות כן הוא רומז לה כי חייה וחיי בנה בסכנה: "..ומלטי את נפשך ואת נפש בנך שלמה" (מלכים א, א', פס' 12) בעולם העתיק, וגם הפחות עתיק, היו מקרים רבים שהמלך החדש, שזה עתה עלה לשלטון, היה עורך טיהורים נרחבים ומסלק מדרכו את מתנגדיו. מכאן נובע חששו של נתן לחיי בת-שבע ושלמה , וכנראה גם לחייו שלו. [דרך אגב, גם שלמה עצמו נהג כך במתנגדיו (ראה בפרק ב')] כנימוק אחרון, והחזק ביותר, מדריך נתן את בת-שבע להזכיר לדוד את שבועתו לה כי שלמה בנה ימלוך אחריו, ומציג את מעשי אדוניהו כאילו כבר המליך את עצמו, למרות שהמספר לא מציין זאת במפורש, על מנת לעורר את דוד למעשים מידיים.
בת- שבע נכנסת לדוד ומוסרת לו את דברי נתן, בשינויים קלים. עוד היא מדברת, נכנס גם נתן הנביא אל חדרו של דוד ומוסר למלך גרסא רביעית של הסיפור על מעשהו של אדוניה. בכלל, פרק א' בנוי מסיפורים החוזרים על עצמם בכמה גרסאות: סיפור מעשיו של אדוניה חוזר כאמור ארבע פעמים: גרסת המספר, גרסת נתן לבת-שבע, גרסת בת-שבע לדוד וסיפורו של נתן לדוד. דוגמא נוספת: הוראותיו של דוד להמלכת שלמה חוזרות שוב כאשר מתאר המספר את ביצוען, ופעם שלישית כאשר יונתן בן אביתר מבשר לאדוניה על מה שקרה. חזרות על הסיפור זהו אמצעי ספרותי נפוץ של המספר המקראי (למשל: כרם נבות , יוסף ואשת פוטיפר ועוד). רק קריאה והשוואה מדוקדקת בין הגרסאות השונות יכולה לחשוף את המניעים השונים של כל אחד מהדוברים, את כוונותיו, רצונותיו, פחדיו וכו'.
מלכים א, א', פס' 28 – 31 – נתן ובת-שבע הצליחו במזימתם. דוד נרתם לפעולה מיידית. הוא נשבע שוב לבת-שבע כי שלמה ימלוך אחריו. בת-שבע מברכת את המלך ומשתחווה לו.
מלכים א, א', פס' 32 – 40 – דוד מצווה על נאמניו נתן הנביא, צדוק הכהן ובניהו בן יהוידע להרכיב את שלמה על הפרדה של דוד, להמליך אותו למלך על-ידי משיחתו בשמן, להכריז על כך בפומבי ולהושיב את שלמה על כיסאו של דוד, כיורש העצר הרשמי. הם ממהרים לעשות כרצון המלך, דבר שגורם לעם שמחה גדולה "..ותבקע הארץ בקולם" (פס' 40).
מלכים א, א', פס' 41 – 48 – קולות השמחה של העם, ובמיוחד קול תקיעת השופר מעוררים הרגשת חשד ואי-נחת בקרב משתתפי סעודת ההמלכה של אדוניה. לפתע הגיע יונתן בן אביתר ובפיו בשורות. בניגוד לצפיות לבשורה טובה, מבשר יונתן לאדוניה וחבר מרעיו כי דוד המליך את שלמה תחתיו, והוא חוזר בשלישית על תיאור ההמלכה, כשהוא מרחיב ומדגיש את שמחת העם ואת תמיכתו במלכותו של שלמה, וכן את תמיכתו המלאה של דוד בשלמה, ולא באדוניה.
מלכים א, א', פס' 49 – 53 – אדוניה וחבריו נחרדים לשמע הבשורה, ומתפזרים איש לביתו. אדוניה חושש לגורלו עד כדי כך שהוא ממהר ואוחז בקרנות המזבח, אולי כאמצעי להינצל מעונש מוות בעוון מרידה במלכות. אדוניה שולח שליח אל שלמה, ומודיע על השלמתו עם מלוכת שלמה, (זאת ניתן ללמוד משמות התואר בהם הוא משתמש: "המלך" לשלמה, "עבדו" הוא מכנה את עצמו), ומבקש משלמה הבטחה בשבועה של יאונה לו כל רע. שלמה משיב כי אם אדוניה יהיה נאמן לו, יישאר בחיים, אך אם יימצא שחטא, יומת. אדוניה משתחווה לשלמה ושלמה חונן אותו ומשלחו לביתו.
ראו גם: סיכומון קצרצר של מלכים א פרק א לחזרה ושינון
תקשיבוווו זה פשוט גדולללללל אין סיכום יותר טוב
סיכום מעולה תודה רבה!