סיכום: המדינה החדשה על פרשת דרכים / יונתן שפירא
יונתן שפירא הוא הסוציולוג הישראלי הראשון שהעמיד את הגישה הפונקציונליסטית לביקורת והציג אחת חלופית.
הפרק "המדינה החדשה על פרשת דרכים" לקוח מהספר "חברה בשבי הפוליטיקאים", פורסם שנה לפני שהוא מת.
מטרת הפרק- איך התעצבה המערכת הפוליטית הישראלית ובפרט הוא מנסה לשאול למה ישראל התעצבה כמדינה דמוקרטית ללא חוקה ומדוע היא אימצה יסודות כלכליים חברתיים ריכוזיים.
הגישה התיאורטית- גישת האליטיזם (גישת הקונפליקט). הפוליטיקאים הינם מעמד של אליטה בישראל וקיימים יחסי כוח. החלטות מונעות על מנת לשרת את מעמד הפוליטיקאים, לשמר את המעמד שלהם, וזהו מעמד בפני עצמו. הוא שואב את הגישה שלו מובר- מדבר על קבוצות סטאטוס וסמלים. מי שהציג את הגישה הזו לראשונה הוא ראלף דארנדורף. גישות ובראיניות ימניות מסכימות שהמנגנון הבירוקרטי הוא טוב, הגישה הובראנית השמאלית מבקרת גישה זו. אורי רם טוען שגישה זו הופיעה לקראת סוף שנות ה-70 ("המהפך של 77"- ירידה בכוח של מפא"י).
טענות מרכזיות- זהו פרק מספר ולכן קצת קשה ממש לדוג את הטענה המרכזית. יש כותבים ששואלים שאלת מחקר ועונים עליה ותוך כדי נותנים אמירה ברורה לגבי מה שהם חושבים. אצל שפירא מאוד קשה להבין את הטענה המרכזית שלו.
הפרק "המדינה חחדשה על פרשת דרכים" מחולק לשלושה תתי פרקים. לכל תת פרק יש טענה מרכזית משלו.
א. מדינה דמוקרטית ללא חוקה– בפסקה האחרונה של חלק זה, "ההחלטה שלא לחוקק חוקה ליברלית שיפרה את יכולתם של הפוליטיקאים לשמור על מעמדם הדומיננטי. היא החלישה את המחויבות של רשויות המדינה השונות להגן על זכויות האזרח והמיעוטים…."
ב. המשטר הריכוזי הכלכלי-חברתי של המדינה החדשה- הפוליטיקאים רצו לשמור על המעמד הדומיננטי שלהם והם עשו את זה באמצעות המשאבים הרבים שהיו להם, הפיקוח על המשק ופיקוח חברתי.
ג. שתיקת קבוצות הביניים- המדיניות הכלכלית של הממשלה תאמה גם את האינטרסים של קב' הביניים בגלל שזה הביא להתרחבות המגזר הציבורי שבו הם הועסקו, לכן קב' אלה תמכו במפא"י שהפכה להיות מפלגת פקידים. המעסיק הישיר של האינטליגנציה הייתה המדינה והפוליטיקאים. מעמד הביניים נטש את הזירה הפוליטית לטובת הפוליטיקאים, מה שחיזק את מעמדם של הפוליטיקאים.
מדינה דמוקרטית ללא חוקה- שפירא מצטט את ג'יאנפרנקו פוגי, סוציולוג שטוען שלחברה דמוקרטית מודרנית יש שלוש אפשרות לקבל לגיטימציה לסמכות שלה: דאגה לאיכות חיים, איום חיצוני, על בסיס לגיטימציה שהייתה קיימת קודם לחברה הדמוקרטית. לטענתו מרבית החברות הדמוקרטיות המערביות בחרו באפשרות הראשונה- דמוקרטיה ליברלית. ע"פ שפירא דמוקרטיה ליברלית היא דאגה לזכויות מיעוטים. הוא מתמקד בחלק זה באי כינונה של חוקה בא"י והוא מבקש לברר למה לא נחקקה כזאת בישראל. שפירא טוען שחוקה למעשה מגבילה את היכולת של הפוליטיקאים לחוקק חוקים שיפגעו במיעוטים ויחזקו את המעמד שלהם, זוהי הגבלה על כוחם של פוליטיקאים.
רבים מאנשי מפא"י, מפ"ם, אנשי האופוזיציה ומשה שרת שהיה יריב פוליטי של בן גוריון בתוך המפלגה תמכו בחוקה, לעומת בן גוריון שלא תמך. הפוליטיקאים קבעו את יחסם לחוקה על פי יחסים פוליטיים ולא על פי אידיאולוגיה. בן גוריון ושרת התווכחו ביניהם בנושא בצורה חריפה. שפירא אמר שבן גוריון לא רצה לראות את ישראל כמדינה דמוקרטית ליברלית שדואגת לזכויות האזרחים מפני שזה יחליש את הממשלה מול חיזוק המיעוטים, יכריע בנושא הגבולות, הגבלת יכולת הממשלה למשול והגבלת היכולת לחוקק חוקים. כאמור, בן גוריון הצליח ועד היום אין חוקה למדינת ישראל.
המשטר הכלכלי חברתי- בחלק זה הוא מבקש להסביר מדוע עוצבה המדיניות החברתית כלכלית בישראל בקום המדינה כפי שהייתה. זוהי תכנית ריכוזית, סוציאל-דמוקרטית. מה שעיצב את המדיניות של הממשלה לא הייתה האידיאולוגיה אלא הרצון לשמר את הכוח של הפוליטיקאים. ההסברים השונים שניתנו לכך- הממשלה לא הלאימה מפעלים פרטיים מפני שלא רצו למשוך הון זר (השקעות מבחוץ לטובת המגזר העסקי), אך בפועל ההון הזר הגיע בצורה של הלוואות ותרומות למדינה והיא יכלה לחלק אותו באיזה צורה שהיא רוצה. דוגמא לוויתור על האידיאולוגיה של הפוליטיקאים לטובת כוח- מדיניות הצנע. מדיניות הצנע אומרת שכולם בעצם יוכלו לרכוש את הדברים הבסיסיים על מנת למנוע פערים בין היישוב הוותיק לחדש. המדיניות הופסקה כי נוצר שוק שחור, ובנוסף היו בחירות ומפא"י הפסידה לציונים הכלליים ואז הם הבינו שהם צריכים לשנות את המדיניות.
שתיקת קבוצות הביניים- הוויתור של קבוצות הביניים הביא את ההנהגה הפוליטית לוותר על הלגיטימציה שלה והיה צריך לחפש לגיטימציה במקום אחר. מפא"י העסיקה למעשה את רוב הפקידים כאחראית על רוב מנגנוני המדינה. קבוצות הביניים הסכימו לכך וויתרו על המעורבות הפוליטית שהייתה להם מפני שהעלו להם את השכר. בתקופת היישוב לא הייתה הפרדה בין קבוצות הביניים לקבוצות האינטליגנציה, הייתה התמקצעות, נוצרו שני מסלולים שונים: הפוליטיקה והמקצועות החופשיים והפקידות. אנשי האינטליגנציה מצאו את עצמם בתוך המערכות שהפוליטיקאים הפעילו והעסיקו. כך הם הפכו להיות תלויים בפוליטיקאים. הפוליטיקאים שרצו לשמור על קולם ותמיכתם של קבוצת האינטליגנציה, העלו את שכרם. זה הביא להתרחקות של מעמד אנשי הביניים מההתערבות הפוליטית. הוא מביא את הדוגמה של לשכת עורכי הדין שלפני הקמת המדינה הייתה מביעה עמדה ומעורבת ובשנות ה-50 היא הפסיקה לעזות זאת והפכה למוסד מקצועי בלבד.
סיכום וביקורת- שפירא ב"המדינה החדשה על פרשת דרכים" היה הראשון שערער על הסוציולוגיה הפונקציונליסטית אך כתביו העלו ביקורת מרבים על כך שהוא מתעלם מתפקידה של הפוליטיקה. לפי רם הוא רואה בפוליטיקה את ממד הכוח אבל הוא למתייחס לתוצאות שלה או למטרות שלה. הוא מזכיר בקצרה את ההשפעה על ערביי ישראל אך לא מרחיב על זה, והוא לא מניח עשייה פוליטית שהיא לא כוחנית לשם צבירת כוח ועמדה. הוא נותן המון כוח למעמד הביניים לרסן את הפוליטיקאים, והוא למעשה נותן לו מעמד עליון. כמו כן, אין חלופה אחרת, אין ניסיון להציע מדיניות שיכולה הייתה להתמודד עם כל הבעיות שהיו בעת קום המדינה.
