סיכום מאמר: אומה במדים/בן אליעזר
הספר "אומה במדים" של בן אליעזר מתאר תהליך בו התעצב המיליטריזם בחברה הישראלית. הוא רוצה להראות איך הפתרון בצבאי הפך להיות לגיטימי לסכסוך הערבי יהודי.
מטרת הפרק "אומה במדים"- הוא מדבר על התפקיד של המדינה כמכוננת את האומה הישראלית כאומה במדים. למדינה תפקיד חשוב כאן. שיש מעבר של ההפיכה של המיליטריזם מאידיאולוגיה שהייתה נחלתם של קבוצות אליטה מסוימות לפרויקט של החברה היהודית כולה.
גישה תיאורטית- גישת הקונפליקט= אליטיזם. היא טוענת שהגורמים שמעצבים את החברה הישראלית הם אליטות הכוח שלה שמושכים בחוטים ומעצבים את החברה לפי האינטרסים שלהם. הוא מדבר הרבה על בן גוריון ומפלגת מפא"י. לטענתו בן גוריון הוביל את המדיניות והאידיאולוגיה. האינטרסים הם שיקולים פוליטיים פנימיים ואידיאולוגים.
מודל "האומה במדים"- הסיבה להקמת המודל היא לא הייתה כאן אומה מגובשת ולכן התעורר הצורך לכונן אומה. היו מס' אופציות לכינונה של האומה אך נבחרה האופציה של צבא. זוהי מסגרת חובה, בני נוער מגיל 14-49 עוברים שם, יש לו משמעות לאומית והוא מהווה סוכן של מודרניזציה ואינטגרציה. הבחירה לכונן אומה באמצעות צבא היא חלק מפרויקט רחב יותר – "הממלכתיות", מה שטשטש את הגבולות בין חברה למדינה במטרה שהחברה תשמע להוראות המדינה (ההיפך מליברליזם). בן אליעזר טוען שישראל לא ייחודית כאן- הוא מתאר את צרפת, יפן ופרוסיה. הכוונה במושג "אומה במדים"- מודל המשרת את המדינה. "ההיגיון של המדינה"-המאמץ לשלוט על טריטוריה מסוימת, על האנשים שבה ולפעמים גם מחוץ לטריטוריה זאת. אומה זו נועדה לשרת את המדינה בכך שהיא מאפשרת לה יכולת לשלוט על האנשים במדינה. הוא מבקר תפיסות קודמות, תפיסה סוציו' רווחת שטוענת שהצבא הישראלי הוא לא מיליטריסטי ויש לו מאפיינים אזרחיים (הוא מתנגד לגישה זו). לפי גישה זו לצבא יש תפקיד כסוכן חיברות אבל היא מתעלמת מהתפקיד שלו כמכשיר לאלימות מאורגנת. התפיסות שאותן הוא מבקר, מתעלמות מהפוליטיקה של טשטוש גבולות בין חברה למדינה באופן מכוון. הצבא לא רק שמעורב בגורמים אזרחיים אלא שהוא משתלט על חלקים נרחבים בחברה. הוא מבקר גישה נוספת שקובעת שבישראל אין סכנה להפיכה צבאית "פרוטריאניזם" (שלטון של אנשי צבא) בגלל המסורת הדמוקרטית. אך המודל של אומה במדים והמיליטריזם הישראלי מסבירים את החוסר סכנה הזאת כלומר, מי שלמעשה משפיע על מדיניות הממשלה זה האליטה הצבאית.
מניעים וסיבות לכינון המודל- בן גוריון חתר לכינון מודל זה מתוך היריבות עם מפלגת מפ"ם (האופוזיציה) שהיה לה ביסוס גם בתנועה הקיבוצית. בן גוריון שאף לחזק את הצבא אך לא את מפ"ם ולכן הקים צבא ממלכתי, כביכול נקי מהשפעה מפלגתית. מפ"ם שלטה בפלמ"ח ולכן בן גוריון שאף לבטל שליטה זו. האינטרס שמוביל את הצבא של בן גוריון הוא אינטרס מדיני. למה לא להקים צבא נבדל ומקצועי כמו בארה"ב?- לבן גוריון היה חשש שהצבא יואשם בהתעלמות מצורכי החברה, כמנותק מהם. לדוגמה: כל הנושא של טכנוקרטיה, מי שנמצא בתפקידי המפתח זה האנשים עם ההכשרה המאוד ספציפית בלחימה. בן גוריון שאף להקים צבא שהוא גם מקצועי וגם עממי. השיקול השני של בן גוריון היה שיקול לאומי-מפת החלוקה כפי שהייתה ידועה כבר לא הייתה רלוונטית מפני שכבשנו שטחים והייתה שאיפה לשמור על הישגי המלחמה. כדי לעשות זאת היה הכרח לגייס את כלל האזרחים בשביל שכל מי שגורש לא יחזור למקומות שנכבשו. פתאום נוצר רוב יהודי והיה צורך לשמור על איזון זה. זה כולל גם את העולים החדשים שהגיעו ללא אידיאולוגיה ציונית והיה צורך לגייס אותם לשורות הצבא. בן גוריון השתמש בצבא כסוכן מתווך לחברה ההטרוגנית, לאומה אחת בעלת רצון משותף להשתתף במלחמה. הצבא היה אחראי על המעברות, הקרבה לעולים נוצלה לקירוב לפרויקט הביטחון, והצבא שימש כסוכן חברות ל"ישראלי החדש". טיעון זה של צבא כסוכן חברות אינו שונה מהטיעון של הורוביץ וליסק אך ההבדל הוא שבן אליעזר מדבר על אינטרס יהודי על חשבון ערבי והורוביץ וליסק לא מדברים על אינטרס זה. בנוסף, השימוש בצבא הופך את הערבי ל"אחר", ל"אויב" ויוצר אותו כגורם עוין שמולו מתהווה התפיסה של היהודי הישראלי.
אופי הכינון של מודל "אומה במדים"- הוא מכנה תפיסה רחבה של הביטחון. הוא נותן ארבעה אופנים שונים לכינון המודל:
א. חוק שירות הביטחון והקמת חיל המילואים- חוק זה אומר שכולם חייבים להתגייס מגיל 14-49, ולהיות קשורים איכשהו לצבא. כל האוכלוסייה מגויסת והוא נותן את הדוגמה של יגאל ידין שאומר: כל אזרח הוא חייל שנמצא 11 חודשים בחופשה. חיל המילואים באופן הרחב שלו נועד להביא את הצבא לאזרח היהודי, הוא מורכב מחיילים שאומנו להיות לוחמים לכל דבר. הם יודעים לעשות את המעבר בין אזרח לחייל. זהו שוב טשטוש בין החברה לבין הצבא.
ב. יצירת תרבות מיליטריסטית- בין השאר ע"י העיתונות ואיך שהיא מהללת ותומכת ביצירה של "אומה במדים". הצבא מקבל מקום מרכזי בתרבות, בספרות, בעיתונים. בן אליעזר מזכיר את הפרסום על התמרונים ואת הייצוג של הערבים כעוינים ופרימיטיביים בעיתונות. המשמעות הוא שהסכסוך מקבל מעמד נצחי, כבלתי פתיר. החייל מנגד מקבל מעמד של גיבור המגלם את כל הטוב בחברה.
ג. הרחבת מושג הביטחון לכל תחומי החיים- מעבר לזירה של הצבא והמלחמה המושג מורחב לתחומים אחרים: אכלוס שטחים ריקים, והגדלת כלל האוכלוסייה. הנח"ל-חיילים שעושים התיישבות ויש טשטוש של משימות ההתיישבות לבין התפקיד הביטחוני. המושג מתרחב לתחומים אזרחיים.
ד. התמשכות הסכסוך- מצב מתוח לאורך הגבולות, הסתננויות, פעולות תגמול וכדומה, כל אלה תורמים בהפצת האידיאולוגיה לפיה הסכסוך יכול להיפתר רק בדרכי מלחמה. בן אליעזר טוען שישראל לא הייתה פסיבית בנושא וגם היא הפעילה פעולות מעבר לגבול. נקודה זו היא זאת שמסבירה מדוע גישה זו היא גישת קונפליקט.
הצלחתו של המודל- בן אליעזר טוען שבשנת 56 היה ניתן לראות את הצלחת המודל וההתפשטות של התפיסה המיליטריסטית מפני בשנת זו גובשה עסקת נשק בין צ'כיה למצרים ואנשים התחילו לתרום כספים לצבא (מבצע חומה וקרן המגן). כל החברה היהודית הייתה מגויסת לטובת העניין. התרומות הובילו להקמת קרן המגן, והיה קונצנזוס על יציאה למלחמה שישראל יזמה. "מיליטריזם חיובי"- מתבסס על התפיסה לפיה הכול ביטחוני. יש יתרון למצב הזה של "אין שלום ואין מלחמה" מפני שזה מאחד את החברה, זה מביא לחיסול טוטאלי של שחיתות וספסרות, הדור הצעיר מתנדב יותר וכדומה. זה מעיד על כך שהאומה מוכנה למלחמה, בני אדם מגלים נכונות להשתתף במלחמה. ישראל נאלצה לבסוף לסגת מסיני בגלל לחץ של האו"ם והמעצמות והדעות של בן גוריון התמתנו אך מודל זה המשיך לשמש במשך שנים רבות תשתית מוצקה והמדיניות היהודית המשיכה להתבסס עליה.
ביקורת- בן אליעזר לא נותן אלטרנטיבה אחרת ל"אומה במדים"- צבא מקצועי. הוא לא הולך עם זה עד הסוף ומסביר מה נכון יותר ומה ריאלי יותר. בן אליעזר מדגיש מאוד את העדיפות של החברה על פני המדינה אך האם זה תמיד נכון? ביקורת שפרסם ליסק לספר זה- בן אליעזר קובע שהחברה הישראלית היא מיליטריסטית, אך ליסק מגדיר חברה מיליטריסטית אחרת: הצבא מהווה מערכת תרבותית נפרדת ואוטונומית שצוויה המוסריים והאידיאולוגיים הם מקור השראה וסמכות לחברה כולה. לטענת ליסק ההגדרה של בן אליעזר לא נכונה לחברה הישראלית והצבא לא מכתיב את הטון עד כדי כך במדינה.
