ג'נוסייד -סיכומים: רדיפת הצוענים במלחמת העולם השנייה כרצח עם

ג'נוסייד -סיכומים: רדיפת הצוענים במלחמת העולם השנייה כרצח עם

מתוך: ג'נוסייד (רצח עם) – סיכומים

האם השמדת הצוענים במלחמת העולם השנייה נחשבת ג'נוסייד? רבים מהצוענים נספו בידי אייזנצגרופן ומחנות הריכוז. למרות שבמבצע ברבוסה היעד היהודי היה יותר חד משמעי, עדיין היה פחות שיטתי ומכוון. לעומת היהודים, עד תחילת שנות ה-40 "נהנו" מעמד מיוחד ולא הומתו מיד, כמו היהודים. מרגע שהוחלט לחסל את מחנה המשפחות רבים אכן הומתו. קיים ויכוח בין החוקרים, יש הטוענים כי לא הייתה כוונה, הנאצים לא התייחסו לצוענים בנאומיהם, אין ראיות לרצון מכוון מראש לחסל את מחנה המשפחות באושוויץ. אין ראיות להוכחה ממשלתית מובהקת, היטלר עצמו לא התעמק בעניין הצוענים והימלר אף החזיק בגישה הרומנית-גזעית. היוזמים העיקריים היו בעלי תפקידים נמוכים יותר (בעיקר אנשי הלשכה להיגיינה גזעית). לעומת תפיסה זו, קיימת תפיסה אחרת שרואה גם בהשמדת היהודים תולדה פנימית אירועים ולא תהליך מתוכנן. גם אם לא בוצעה מתוך כוונה תחילה אלא מתוך יוזמות מקומיות בעיקר לא ניתן לשלול אפשרות של ג'נוסייד. טענה אחרת המתנגדת למקרה הצוענים כג'נוסייד, מתייחסת להיבט המספרי, שכן ביחס לקבוצות יעד אחרות הצוענים היו יחסית מעטים. אולם הגדרת ג'נוסייד אינה בהכרח כמותית. למשל: אזרחים רוסים בלבד שנרצחו ע"י הנאצים היו כ-16 מיליון ועוד 8 מיליון חיילים. האם ניתן להתייחס למספרים או לאופן כשמנסים להגדיר ייחודיות של אירוע. הרבה שנים התעלמו מהמקרה הצועני, משנות ה-70 החלו חוקרים לטעון כי הייתה כוונה לחסלם כבר ב-1933, היו הצעות להטביע אוניות צוענים בים. אך אין עדויות רשמיות לכך. הסתמכו על עדויות שנתנו ריטר ויוסטין (האחראים לבעיית הצוענים, הלשכה להיגיינה גזעית). עדויותיהם נחשבות מפוקפקות שהרי ניסו להציל עורם לאחר מלחמת העולם השנייה.

הדמיון והשוני בין מקרה היהודים והצוענים:  היהודי נתפס כאנטי-גזע וכאויב הגרמנים. הצוענים נתפסו לעומתם נחותים וטיפשים. אם כי כל שוני או נחיתות נתפסו כאיום. ישנם קווי דמיון בין הצוענים והיהודים מבחינת המדיניות וזאת למרות שהאנטישמיות תפסה מקום יותר מרכזי. באנטישמיות לעומת הגזענות הצוענית הייתה מעבר לביולוגיה היא הייתה גם פוליטית. היהודים זוהו עם הקפיטליזם ועם הקומוניזם. היהודי נתפס כאויב פוליטי מסוכן, הצוענים נחשבו לבעיה תבארותית (בעיית רווחה ופחות פוליטית). לעיתים הואשמו בריגול. האובססיה התמקדה יותר ביהודים. במקרה היהודי היטלר עצמו יזם את ההשמדה, לעומת המקרה הצועני בו היו בעיקר יוזמות מקומיות. אולם, אותם מנגנונים נאצים ביצעו את רצח שני העמים. שתי הקבוצות עברו דה-הומניזציה והתעללויות. יש הטוענים כי רצח העם הצועני היה יותר סלקטיבי לעומת רצח הצוענים שהיה טוטאלי. כיום מקובלת גישת השוני בין הקבוצות.

השפעות ארוכות טווח על הקרבנות:  קרבנות העיקור לא יכלו להקים משפחות גדולות כפי שמקובל אצל הצוענים. קיים שכול אישי וקהילתי. אובדן מכרים וקרובים שנרצחו. משנות ה-60 הפך גם ליסוד בזהותם. הם חשו שנואים ונבגדים שכן לחמו בצד הגרמני עד 1943. שנות ה-70, נוסדה תנועה לאומית צוענית שכן לעומת היהודים אין הם מקבלים פיצויים כמו היהודים.  בדומה לשואת היהודים הם הדגישו מאפיינים פרטיקולרים ובניגוד ליהודים להם אין לאן לברוח. המונח המקביל למונח שואה אצל היהודים: פוריאמוס, אם כי הוא פחות מוסכם. בציבור הגרמני סירבו לראות ברדיפות הללו גזעניות והתעקשו על מלחמה בפשע. אותה התפיסה הגזענית שגרמה לרדיפתם במלחמת העולם השנייה, לאחר המלחמה גרמה לאפלייתם. הטיעון לאפלייה (היעדר פיצויים למשל) נתמכה בטיעון שנרדפו על רקע המלחמה בפשיעה. האחראים על רצח הצוענים (ריטר ושותפיו) לא הובאו למשפט כ"כ מהר כי לא סמכו על עדויות הצוענים. הגישה כי רצח הצוענים אינו רצח נאצי מובהק רווח בחוג הימני. היו שטענו כי מנסים לסחוט את הגרמנים, היו שטענו כי האחראים הם המזרח אירופאים. היחס אליהם לא השתנה לאחר המלחמה. 1985,  הוענק תוקף רשמי לרדיפת הצוענים. המחוות ליהודים נעשו כבר ע"י הנשיא הראשון של גרמניה. היהודים הוצבו בראש הרשימה ורק בסוף הצוענים. הם הוצגו לצד ההומוסקסואליים, לצד אלו שאינם תמימים. הם נותרו עד היום קב' דחויה, בגרמניה המזרחית היה מצבם גרוע יותר. המשיכו להיתפס כעבריינים. בסקרים הם עולים כקבוצה הדחויה ביותר. לעומת גילויי אנטישמיות גילויי אנטי-צועניות נחשבים לגיטימיים.

היחס בישראל– דימוי הצוענים בישראל מושפע מהתפיסה האירופית. היעדר מדינה צוענית ומסורת כתובה מונעים את המודעות וההכרה באירועים. האם "יד ושם" אמור להתייחס לקרבנות לא יהודים?, שהרי הוקם עפ"י "חוק הזיכרון לשואה ולגבורה" במסגרת מדינה יהודית. תפקידו עפ"י החוק הוא להנחיל את לקחי השואה, כשהלקח העיקרי הוא ה"לקח הציוני".   זו גישה הפוכה מזו של מוזיאון השואה בוושינגטון, שהוא בעל תפיסה אוניברסאלית. קיים אזכור ביד ושם אך הוא מזערי. במוזיאון יד ושם החדש (2005) יש מעט יותר פירוט, מצוין שם מעט יותר על הבעיה החברתית גזעית וההבחנה בין צוענים נוודים ליושבי קבע. בביה"ס לעומת זאת אין אזכור לקרבנות לא יהודים.  היו ויכוחים במשרד החינוך לגבי אזכורן של קבוצות אחרות שנרדפו, ביה"ס קידמה שהחזיק בגישה האוניברסאלית הזכיר את רצח הצוענים וזכה לנזיפתה של שרת החינוך. לעומת הגישה הפרטיקולרית שמדגישה לקחים ציוניים, הגישה האוניברסאלית מדגישה ערכים הומאניים.

מבחינת ההוראה-  לעומת לימודי השואה בביה"ס הוראת הג'נוסייד באופן כללי היא מוגבלת. לדעת מחבר הספר דווקא על היהודים כקרבנות ג'נוסייד להיאבק למען לימוד הנושא בכלל, בכדי לצמצם הישנותם בעתיד. הצוענים שהינם חסרי מדינה ותודעה היסטורית מתקשים לקדם את הנושא.

עוד דברים מעניינים: