הביקורת על דקארט – טענות שהועלו כנגד משנתו של דקארט:
א. האינסוף: מושג האינסוף הוא דבר שלא ניתן לתפוס אותו באופן מוחלט, וכדוגמא לכך: גליליאו, אשר חושף חלק מהפרדוקסים הקשורים במושג האינסוף. נניח שנראה את האינסוף כאסופת המספרים הטבעיים. אחת הסוגיות שגליליאו מעלה זה שגם אם ניקח, למשל, רק את המספרים הזוגיים – עדיין יהיו לנו 'אינסוף' כאלו. כלומר, שתי הקבוצות הן אינסופיות, אך לכאורה, הקבוצה השנייה היא קטנה יותר. ואז, כיצד יכול להיות שיש קבוצה של אינסוף שמהווה "חצי" מאינסוף אחר. מכאן, שמושג האינסוף הוא כזה שלא ניתן לבטא אותו באופן כמותי מלא. למרות שחלק מההגדרה של האינסוף הוא שקבוצה אינסופית יכולה להיות בעלת אותו מס' איברים של קבוצה חלקית שלה, אך זהו גם פרדוקס מסוים. בסופו של דבר, אי אפשר לדחות את הדעה של דקארט לגמרי.
ב. חוסר עקביות: טענה שנייה, הקשורה בעיקרון הסיבתיות, הינה האם בכלל צריך לקבל את העיקרון הזה של דקארט והאם הוא מתיישב עם ההבחנה בין הממשות האובייקטיבית ובין הממשות הפורמאלית. לא ברור למה דקארט 'מבקש' מאיתנו לקבל את העיקרון הסיבתי ואת ההבחנה הזאת באופן אוטומטי (זה לא מתאים לעיקרון הטלת הספק שלו).
ג. מעגליות הטיעון של דקארט: בסופו של דבר דקארט נשען בהוכחתו על משהו שנובע רק מההוכחה עצמה – זוהי טענת המעגליות שנטענה כנגד 'ההגיונות'.
דקארט, מצד אחד, אומר שאפשר לקבל את האמיתות של אידאות ברורות ומובחנות, אך מצד שני הוא אומר שהספק צריך לחול על ה כ ל , כולל משפטי המתמטיקה. זהו מתח מסוים שקיים ב משנתו של דקארט, התלוי, בסופו של דבר, ב עד כמה רדיקלי הספק שלו. לכן, במקומות אחרים הוא בעצם אומר שהספק הוא ספק חלקי, ולא כ"כ רדיקלי כפי שהוא בא לידי ביטוי בטיעון השד המתעתע.
לאור ההוכחה של קיום האל, כעת זה נותן תוקף ממשי לאבחנות שדקארט עורך בהיגיון השני (הבחנה בין גוף ונפש, משל השעווה). הדיון הזה הוא דיון מושגי בלבד, משום שאין קיום של "אני" אשר אינו תלוי במחשבה. כלומר, אין לנו עדיין את קיומם של גופים לפני הוכחת קיומו של האל. הוכחת קיומו של האל 'מאשרת' לי שהתמונה שאני מצייר במוחי על העולם (אך רק אם זה נובע מכוח המחשבה בלבד, ולא משימוש בחושים) היא אמיתית. כלומר, כל עוד אני נשאר בתחומים בהם השכל יכול לתת לי תשובות נחרצות – אינני טועה.
בהגיון השישי מופיע משהו נוסף בעמדתו של דקארט לגבי גוף ונפש:
בראש ובראשונה הוא אומר שיש הבחנה ברורה ביניהם – כלומר, הוא אומר שאפשר להבחין ביניהם באופן מושגי (כי יש מושג 'ברור ומובחן' של גוף ללא נפש, וכן מושג 'ברור ומובחן' של נפש לא גוף). אולם, לאחר מכן הוא אומר שיש אינטראקציה בין הגוף והנפש – ונושא זה 'הטריד' פילוסופים רבים:
– התשובה של דקארט היא שיש בסופו של דבר קשר סיבתי בין הגוף והנפש. הוא אפילו מסביר איפה זה קורה – בלוטת האצטרובל (נמצאת במוח). אולם, הפיתרון הזה הוא מאוד בעייתי, משום שאם יש הבחנה ברורה בין גוף ונפש, לא ברור בכלל איך יכול להיות קשר סיבתי ביניהם. זוהי סוגיה אשר מעסיקה רבות את תחום מדעי הקוגניציה.
– ישעיהו לייבוביץ טען שיש הפרדה אפיסטמולוגית, אך לא בהכרח הפרדה אונטולוגית בין התחום המנטאלי ובין התחום הפיזיקאלי. כלומר, הוא אמר שניתן לספק הסברים להתנהגות בין בני האדם, אך טען שלא ניתן לעשות קורלציה בין שני התחומים.
מעט מאוד מקבלים את הטענה של דקארט משום שקשה לקבל אותה ללא קבלת המשמעויות התיאולוגיות הנגזרות מכך.
בספרו "עקרונות הפילוסופיה" הוא מציג את אותה הפילוסופיה שהוא מציג ב'הגיונות', אך בצורה שיטתית אשר הייתה מקובלת על הפילוסופים בני זמנו. ה'הגיונות' היה בעייתי, במיוחד משום שמדובר היה בפילוסופיה ראשונית (כלומר, גישה שלא היה לה תקדים). ב'עקרונות הפילוסופיה' יש חלק שעוסק במטא-פיזיקה, ולאחר מכן חלק שעוסק בפיזיקה. בחלק העוסק במטא-פיזיקה הוא עוסק ב'תמונה השלמה': אשר כוללת את האל (עצם אשר הינו בלתי תלוי לחלוטין), ומתחתיו שני עצמים נוספים אשר תלויים בו אך לא תלויים האחד בשני: הם הגוף והנפש. התואר של הגוף זה התפשטות והתואר של הנפש היא המחשבה. כלומר, בעמדה זו יש העלאה של המושג 'עצם' (בו השתמש גם אריסטו), אבל דקארט מדגיש את מרכיב האי-תלות של העצם (כלומר, שהמקרים תלויים בעצם אך העצם לא תלוי במקרים). התמונה שעולה פה היא מאוד דתית, כלומר, הפילוסופיה של דקארט, במידה רבה, הרבה יותר מסתדרת עם הגישה הדתית מאשר גישתו של אריסטו. אין פה אומנם תיאור מושג של בריאה, אך יש פה מובנים של תלות באל, ומהבחינה הזו המטא-פיזיקה שדקארט מציע מסתדרת גם יותר טוב עם התיאולוגיה (מאשר המטא-פיזיקה האריסטוטלית) וגם מסתדרת טוב יותר עם הפיזיקה החדשה (מאשר עם הפיזיקה האריסטוטלית).
