במבוא לספר "הגיונות על הפילוסופיה הראשונית" רנה דקארט פותח בהצהרה כי הספר מחזק את נושא הדת. למשל, בנושא ההפרדה בין הגוף והנפש – ניתן למצוא יסודות כאלו גם בכתבי הנצרות. כמו כן, התלות של הגוף והנפש באל מבוססת על הנצרות. קווי הקישור הללו בין ה"הגיונות" ובין כתבי הקודש מעלים את השאלה הבלתי נמנעת עד כמה הפילוסופיה של דקארט כפופה לתיאולוגיה. התשובה שלו לשאלה זו קשורה בהבחנה בין 'סדר ההכרה' ובין 'סדר הדברים'. כלומר, ה'כפיפות' הזו הינה לסדר ההכרה ולא לסמכות חיצונית, כלומר הדמיון הזה בין התיאולוגיה ובין הפילוסופיה של דקארט נובעת מדמיון ברעיון של עליונות 'סדר ההכרה' ולא מכפיפות שלו לתיאולוגיה. הגישה המרכזית של דקארט הינה בשילוב הפילוסופיה של הטבע עם התיאולוגיה מבלי להשתמש בתפיסה האריסטוטלית. 'ספר ההגיונות' הינו בעצם מסע של התבוננות פנימית, אשר במידה רבה בנוי ע"פ ימים – זהו חידוש נוסף בפילוסופיה (למשל, בספר המטא-פיזיקה של אריסטו אין שום התבוננות בעצמי, אלא רק אמרות כלליות).
פירוט הפרקים של ההגיונות:
– הפרק הראשון: הספק.
– הפרק השני: קוגיטו ("אני חושב משמע אני קיים"), הבחנה מושגית בין גוף ונפש
– הפרק השלישי: הוכחת קיומו של האל: הוכחה אנתרופולוגית.
– הפרק הרביעי: מקור הטעות, מושג הרצון
– הפרק החמישי: אופן ההסקה
– הפרק השישי: הבחנה ממשית בין גוף ונפש
ניתן לראות התקדמות ברמת הוודאות במהלך הפרקים של הגיונות. הוא פותח בסדר ההכרה (פרקים 1,2), כאשר הוכחת קיומו של האל יוצרת היפוך מסוים (בין סדר ההכרה וסדר הדברים, משום שהאל הוא ראשון בסדר הדברים). כלומר, החל מפרק 3 האל נמצא במרכז ולא האדם וההכרה שלו.
הפרק הראשון של הספר מתחיל, כאמור, בהטלת הספק. הספק של דקארט הינו "ספק מתודי", היפרבולי (מוגזם), במובן זה שהוא רוצה להשתמש בו בכדי להגיע לוודאות. כלומר, הספק לא נובע מאופי ספקני שלו, אלא משמש דרך לחילוץ הוודאות. הספק, בעת העתיקה (וגם בגישות מסוימות של העת החדשה) נתפס כדבר שונה: למשל, אימוץ של גישה ספקנית יכולה להסב 'שלווה' מסוימת – כלומר, דילמות מסוימות 'ייפתרו' בהחלטה כי 'אין דעה' וזה נשאר בגדר ספק. זהו ספק כעמדה פילוסופית, ולא ספק מתודי כמו זה של דקארט. הספקנות תפסה תאוצה בתחילת העת החדשה – הן בגלל שבמאה ה-15 נתגלו כתבי הספקנים מהתקופה היוונית הן בגלל שבשלב מסוים היא מילאה תפקיד מרכזי בוויכוח בין הקתוליות והפרוטסטנטיות. בעצם כאשר דקארט נותן תשובה לספקנות ואומר שהמקור לסמכות הוא 'אני' הוא למעשה נקט גישה קרובה יותר לגישה הפרוטסטנטית (אשר דגלה בסמכות הטקסטים) מאשר לגישה הקתולית (אשר דגלה בסמכות הכנסייה). הנחת היסוד הראשונית של דקארט הינה ה'תבוניות' או ה'אור הטבעי' הטבועים בכל אדם – ובהם הוא לא מטיל ספק (ומהבחינה הזו גישתו של דקארט לא הייתה כ"כ רדיקאלית). כמו כן, הספקנות לא מבוססת על אמונות ספציפיות אלא על יסודות.
שלבי הטלת הספק:
- הטעיית החושים: הוא מציג דוגמאות שונות לאורן הוא הגיע למסקנה שאין לסמוך על מה שאנחנו מקבלים מהחושים. המקום בו אנחנו מטילים ספק הינו הקשר בין 'איך אני תופס משהו' ובין איך הדבר מתקיים באמת. זהו למעשה ביטוי נוסף לפער בין 'סדר ההכרה' ובין 'סדר הדברים'.
- החלום: דקארט סבור שיש מצבים ספציפיים אשר נחלמו ואינם שונים ממצבים אמיתיים. במקרה זה גם אותן האמנות לגבי קיומי בעולם מוטלות בספק.
- "השד המתעתע": הרעיון המרכזי הוא שיכול להיות שאנחנו חיים בטעות מוחלטת (דוגמת 'מאטריקס'). זוהי הספקנות בגרסתה הרדיקלית ביותר, אשר מעלה אפילו שאלה לגבי וודאות המתמטיקה. העיקרון הזה חל באופן וודאי על כל ההאמנות הנובעות מההכרה שלי את הדברים.
