עוד משחר התרבות האנושית שימש הסיפור ככלי לדווח אודות אירועים שקרו בעבר, דרך להסביר תופעות ומציאות חברתית כתולדה של דברים שאירעו בעבר. סיפורים אלו סופרו בצורה אנתרופומורפית – כלומר, בצורה של האנשה. כך היו סיפורים היסטוריים בעבר מתאפיינים הן בכך שהם היוו הסבר לתופעות שונות והן בכך שהיו בהם גורמים פועלים, בין אם בני אדם, אלים או כוחות הטבע וכאן אנו כבר מוצאים את הקשר הראשוני שבין היסטוריה וספרות. כלומר, העולם נתפס דרך סיפורים אודות גורמים ופעולות שונות הנובעות מתוך רצון וכוונה שמשתלשלים לסדרת אירועים בעלת מבנה מסוים, תכלית ומסקנה. התפיסה המודרנית יותר של ההיסטוריה אינה פונה אל גורמים ממשיים אלא מחפשת סדירויות, חוקים ותהליכים חברתיים, כלכליים, פוליטיים או אחרים שהם אלו העומדים מאחורי התופעות כפי שאירעו.
תפיסת ההיסטוריה, או יותר נכון ההיסטריוגרפיה, המודרנית החלה במאה ה-19 עם עבודתו של ליאופולד פון רנקה (Ranke). רנקה קבע באמירה מפורסמת כי תפקידו של ההיסטוריון הוא "להראות מה קרה בעליל" ובכך הוא מרמז על ניסיון לשחזר את העבר בדיוק כפי שהיה על סמך עדויות וללא משוא פנים והטיות סובייקטיביות. גישה זו של רנקה הולידה זרם מדעי בהיסטוריה שניסה להגביל את עצמו לעובדות, הסברים וחוקים בהתאם למשמעת מדעית פוזיטיביסטית חריפה, וזה מתוך ניסיון להדיר את רגליהם של הסיפור והמבנה הנרטיבי מחקר ההיסטוריה. אולם עם השני התפתחו במסגרת הפילוסופיה של ההיסטוריה גישות אחרות שדחו את התפיסה המדעית-טכנית של חקר ההיסטוריה וטענו כי עבודת ההיסטוריון אינה מגלה את העבר אלא כותבת אותו, ויותר נכון, מספרת אותו. כלומר שאלת ההבדל בין מציאות וייצוג, בין גילוי לכינון, החלה במחצית השנייה של המאה ה-20 לכרסם גם ביסודות מקצוע המחקר ההיסטורי ולערער על מעמדו בתור מדע אובייקטיבי. שאלת האובייקטיביות במדע עולה דרך הדיון בשאלה האם אנו מגלים באמת את העבר "כפי שהיה בעליל" לפי דבריו של רנקה או שמא "כל היסטוריה היא היסטוריה עכשווית" ואירועים העבר הם רק הדרך שבה הם נתפסים בעינינו כיום. שאלה חשובה אחרת היא שאלת הכלים של המדע ההיסטורי, והאם יש למחקר ההיסטורי מתודה מדעית משלו או שמא הוא פשוט "משאיל" כלים מחקריים מדיסציפלינות אחרות כמו הכלכלה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה וכן, אולי גם, מהספרות.
