נחמיה ה' 1-13
קטע זה עוסק בבעיה הכלכלית-חברתית החמורה ביותר בפחוות יהודה במאה החמישית לפנה"ס והיא פערי המעמדות בעם. בעיה זו נוצרה כאשר האוכלוסייה החקלאית נקלעה לחובות שנוצלו על ידי עשירי העם בכדי לנשל אותם מאדמותיהם ולשעבד אותם.
פס' 1-5: תלונות העניים לנחמיה:
בפסוקים אלו מוצגות תלונות עניי העם שנקלעו לקשיים ונאלצו למסור את ילדיהם לעבדות ולשעבד את נחלותיהם לעשירים. העניים מתלוננים על "אחיהם" בכדי להדגיש את אכזריותם של העשירים.
פס' 6-13: תגובת נחמיה
נחמיה כועס מאוד לשמע הדברים ופונה אל העשירים בדרישה שיוותרו על החובות. יש הטוענים כי העמידם לפני התאספות גדולה של העם בכדי להפעיל עליהם לחץ, אחרים טוענים שפירוש המילים "קהילה גדולה" הוא "מריבה גדולה" עם העשירים. נחמיה מוכיח את העשירים הנוהגים באחיהם כנושים ואינם מקפידים על שנת שמיטה. הוא מציג את חוסר ההגיון מול הנוהג של פדיית עבדים מישראל אל מול העובדה שעשירי העם מביאים בעצמם לכך שעל העניים לשעבד את ילדיהם. נחמיה מנמק את השינוי ביראת האל ובצורך להמנע ממעשים כאלו פן יהיו חרפה בעיני הגויים. נחמיה מציב דוגמא אישית והוא ומקורביו משמיטים "המשא" שחבו להם. הוא קורא לעשירים להחזיר את כל המשועבד להם.
העשירים מקבלים את דברי נחמיה ומבטיחים להשיב את שלקחו ולהמנע מלדרוש זאת בעתיד. נחמיה ממהר להביא כוהנים ולהשביעם על התחייבות זו. כמקובל בהשבעה, מוסיף נחמיה קללה למי שלא יעמוד בהתחייבותו והיא לפי עקרון מידה כנגד מידה: מי שמרוקן את אחיו, ה' ירוקן אותו והוא יהיה "נעור ורק" מנכסים. מעשה זה של נחמיה מעורר את אהדת והסכמת כל העם.
