בראשית פרק ו'
מבול
חטאם של בני-האלוהים ובנות האדם (בראשית ו' 1-4):
בפסוקי הפתיחה של בראשית פרק ו' מסופר על בני האלוהים הלוקחים להם בנות אדם וכתוצאה מכך נולדים "הנפילים".
מי הם בני האלוהים? א. לדעת פרשנים, בני האלוהים הם בני השופטים מהמעמדות העליונים שלקחו לעצמם נשים בכוח (אך כיצד נוצרו הנפילים?)
ב. "פמילא של מעלה" שליחי אלוהים שהאל נוהג להתייעץ איתן (כמו באיוב).
זיווג זה לא מצא חן בעיני ה' והוא החליט לקצר את חיי האדם מ-500 ל-120.
חטאם של בני האלוהים הוא ככל הנראה לקיחתן בכוח של הנשים ומ"כל אשר בחרו" כלומר ללא הבחנה בין נשואה, בתולה וכיוצ"ב.
יש הטוענים כי זהו סיפור אטיולוגי הבא להסביר מדוע יש ענקים ומדוע חי האדם 120 שנה. כמו כן סיפור זה הוא שלב נוסף בשחיטות שלפני המבול.
השפעת המיתוס:
מצד אחד ניכרת כאן קריצה למיתוס בדמות בני אלים (פוליתיאיסטי) וכן קישור לסיפורים מיתולוגיים בהם לוקחים אלים בנות אדם לאישה.
מצד שני ישנה כאן דה-מיתולוגיזציה בכך שמדובר בבני-אל זוטרים שעושים את פעלם ללא ידיעת האל, וכן בכך שבניגוד למיתולוגיה, בנולדים הינם בני-אדם ולא זוכים בחיי נצח וסיפור זה בעצם מביא לקיצור חיי האדם.
תגובת ה' (בראשית ו' 5-8):
ה' רואה את הרוע שפושט בעולם ומתעצב ("וינחם"– רש"י מפרש זאת כ"דיברה תורה בלשון בני אדם"), דבר זה מודגש על ידי שימוש חוזר במילה "רע", אז מחליט ה' להשמיד את האדם ועימו את החיות שנבראו למענו.
ה' מחליט להותיר שריד לאנושות בדמות הצדיק נוח.
צדקת נוח בניגוד לבני-דורו (בראשית ו' 9-13):
מוזכר כי נוח היה צדיק תמים "בדורותיו" ומכאן מספר עולה קושי:
א.המילה מוזכרת בכדי לציין שצדיקותו של נוח בלטה על פני כל הדורות.
ב. יש הסוברים כי צדיקותו של נוח הייתה יחסית לזמנו- לדורותיו. כיוון שחי בזמן של רשעים נחשב לצדיק.
השורש ש-ח-ת הוא שורש מנחה: השחתת מידות האדם שהשחיתו את הארץ ועל כן משחית ה' את האדם (מידה כנגד מידה).
ה' מסביר לנוח כיצד לבנות את תיבתו ולהינצל. יש כאן פירוט רב ומטרתו היא להעיד על רצינות כוונות ה' ולאפשר לבני-האדם להתייחס בכובד ראש לאיום. ה' גם מסביר בפירוט את מי צריך נוח לקחת עימו בתיבה (גם את משפחתו- גמול משפחתי).
בסיפור חזרות רבות: פעמיים מצווה ה' על נוח להביא את החיות לתיבה, ציווים שאינם זהים. פעמיים נאמר שהמבול מתחיל, פעמיים נאמר שנוח בא אל התיבה, משך המבול שונה: פעם נאמר כי הוא 40 יום ופעם 150 יום.
יש הטוענים כי הכפילויות מעידות על שני מקורות שונים לסיפור, בעוד שאחרים טוענים כי הסיפור הוא אחיד והחזרות הן אמצעי סגנוני ואילו את הסתירה בימי המבול ניתן להסביר בכך ש-40 יום ירד גשם אך המים כיסו את האדמה במשל 150 יום.
סיפור המבול המקראי vs סיפור המבול הבבלי
המיתוס הבבלי (מתוך עלילות גלגמש) (132 באדום):
ככל הנראה הקימה אוכלוסיית העולם רעש שהטריד את האלים ממנוחתם ועל כן הם מחליטים להביא מבול על העולם. ההחלטה הייתה סודית אך האל אאה גילה אותה לידידו (בן-האדם) אותניפישתים ומייעץ לו לבנות ספינה והעלות אליה כל דבר חי. אאה בונה ספינה בעזרת אנשי עירו ולאחר משתה מעלה עליה את כל אוצרותיו, את בני-משפחתו ואת בעלי המלאכה. המבול (תוצאת שיתוף פעולה בין האלים) נמשך שישה ימים והסתיים ביום השביעי. אותניפשתים שלח שלושה ציפורים בכדי לבדוק אם כלו המים: יונה, סנונית ועורב שלא חזר וכך ידע שיבשו המים. אותניפשתים יצא, הקריב קורבנות לאלים ולאחר דין ודברים בניהם אלו העניקו לו חיי נצח.
קווי דימיון:
– בשני הסיפורים המבול הוא החלטת האלים
– בשני הסיפורים מדריך האל את הגיבור באופן בניית התיבה.
– בשני הסיפורים הגיבור מכניס לתיבה את משפחתו ואת החי (אותניפשתים מכניס גם בעלי-מלאכה).
– בשני הסיפורים המבול משחית את הארץ והחי עד יסוד.
– בשני הסיפורים נחה התיבה לבסוף על הר גבוה.
– בשני הסיפורים נשלחות ציפורים לבדוק את מצב המים, בשני המקרים מוזכרים יונה ועורב.
– בשני הציפורים מקריבים הגיבורים קורבנות לאחר היציאה מהספינה וזוכים לברכת האל.
– בשני הסיפורים ישנה לבסוף שבועה אלוהית שהמבול לא יחזור וניתן לכך אות (קשת בענן או המחרוזת של גבירת האלים)
נקודות שוני:
– סיבה להבאת המבול. בסיפור הבבלי הסיבה היא הרעש שעשו בני האדם שהטריד את מנוחת האלים (אנליל= אל הרוחות), בסיפור המקראי ההסבר הוא מוסרי- שחיתות בני-האדם.
– הצגת האל או האלים.במיתוס הבבלי מוצגים לעיתים האלים באופן מזלזל, כמו התיאור על כך שברחו לשמיים בעת המבול ובכו. במיתוס הבבלי מוצגים האלים כזקוקים לבשר הקורבן ונאספים כזבובים סביב אותניפשתים, מובן מאליו שבמקרא אין יסודות כאלו.
– אל יחיד מול אלים.
– גיבור המבול. נוח ניצל בשל היותו צדיק, אותניפשתים בשל היותו מקורב לאאה.
– תפקיד הגיבור לאחר המבול. במיתוס הבבלי זקוקים האלים לאדם כפי שמודגם בסיפור הקורבן, ה' מצידו מותיר את נוח בכדי שיצור חברה מוסרית מזרעו.
– שיטת הגמול. אאה בסוף הסיפור מבקר את אנליל על הגמול הקיבוצי שהנהיג ועל כך שבמבול מתו חפים מפשע. בסיפור המקראי מצויין כי כולם חטאו והיו ראויים לעונש למעט נוח.
– גמולו של הניצול.אותניפשתים זוכה לחיי נצח, נוח לברית עם ה'.
סיכום: נראה כי המקרא הכיר את הסיפור הבבלי אך עשה לו התאמות לתפיסה המקראית ובה אפילו מועצמת תפיסה זו דרך הנגדה למיתוס. הסיפור המקראי דוגל במונותיאיזם המבוסס על ערכי צדק ומוסר ובו צדיקים זוכים לגמול, בעוד המיתוס הבבלי מציג אלים רבים הפועלים לפי אינטרסים והעדפות אישיות ולא בהכרח עוזרים לצדיקים.