פסיכולוגיה חברתית – סיכומים: משיכה בין אישית וחשיפה
הסיכומים עוזרים לכם? אנא שקלו לתת תרומה קטנה בתמורה…
על פי הפסיכולוגיה החברתית, עצם ההיכרות עם הזולת מהווה גורם משיכה בין-אישית חשוב. תנאי הכרחי להיווצרות יחסים בין שני אנשים הוא שיהיה ביניהם איזה שהוא מגע. אפשר לקיים מגע זה באמצעים לא שגרתיים , כגון קשר רדיו או התכתבות, אבל רוב הקשרים שבין בני האדם נוצרים במפגש פנים מול פנים. חוקר בשם זיונץ טען כי חשיפה חוזרת ונשנית לזולת מגבירה את החיבה כלפיו, וזאת כתוצאה מהעמקת ההיכרות עמו ומצמצום האי-וודאות והחששות מפניו. ה"גיאוגרפיה" מסייעת להתפתחותם של יחסים חברתיים. זיונץ טען שכל גירוי, ובכלל זה בני אדם, שאנו נחשפים לו בתכיפות רבה, בסופו של דבר מתחבב עלינו, עצם החשיפה מגבירה את החיבה אליו. חוקר בשם הריסון מביא כדוגמה לכך את מגדל אייפל בפריס שבנייתו לוותה בסערה ציבורית ובהתנגדות עזה ל"מפלצת". כיום, המגדל אהוב על תושבי פריס, מושך תיירים מכל העולם ונעשה סמלה המסחרי של העיר. זיונץ ערך מחקרים והציג לנחקרים גירויים שונים, כמו סימני כתב סיניים, מילים בטורקית ותצלומים של בני אדם לא מוכרים. בכולם נמצא קשר חיובי בין מידת החשיפה לתגובה החיובית: ככל שהגירוי הוצג יותר, כך נתנו לו הנחקרים הערכה חיובית יותר.
מחקר התצלומים (1968)
בניסוי פסיכולוגיה חברתית שהוצג כמבחן של "זיכרון חזותי", הציג זיונץ לנחקריו תריסר תצלומים של אנשים, כל אחד במשך שתי שניות, אך בתכיפות שונה: היו תצלומים שהוצגו פעם אחת בלבד, אחרים פעמיים, חמש, עשר או 25 פעמים. אחר כך התבקשו הנחקרים לציין באיזו מידה הם מחבבים כל אחת מן הדמויות שהוצגו להם. לגבי תריסר מהדמויות המצולמות, נחקרים שראו אותה פעמים רבות נטו לחבבה יותר מנחקרים שראו אותה פעמים מועטות. ניסוי בהקשר זה ערכו מיטה וחבריו. הם הזמינו למעבדה סטודנטיות וביקשו מהן לבוא עם חברה טובה. במעבדה צילמו החוקרים את חזית פניהן פעם כרגיל ופעם כתמונת ראי של הדמות. החוקרים הציגו לסטודנטית את התצלומים וביקשו אותן לציין איזה מכל זוג הן מחבבות יותר. בהסתמך על טענתו של זיונץ שיערו החוקרים שהסטודנטיות יחבבו את תמונת הראי של עצמן יותר מהתמונה הרגילה ואת התמונה הרגילה של חברתן יותר מתמונת הראי שלה. הנחתם הייתה, שאדם בדרך כלל רואה את עצמו בראי, לכן דמות הראי מוכרת לו יותר ולפיכך יחבבה יותר מן הדמות הרגילה. לעומת זאת, את זולתו הוא רואה במישרין, ולפיכך דמות הראי שלו תמצא חן בעיניו פחות מהתמונה הרגילה. ממצאי המחקר איששו את השערת החוקרים (Mita, Dermer & Knight, 1977). חוקרים אחרים מהתחום של פסיכולוגיה חברתית בדקו את הקשר שבין חשיפה לחיבה "בחיים". בכמה הרצאות בקורס רב משתתפים באוניברסיטה נכחו שלוש נשים (משתפות פעולה) הדומות זו לזו במראן החיצוני. אחת נכחה בארבע הרצאות, השנייה שעשר והשלישית ב- 15. משתפות הפעולה קיבלו הנחיות שלא ליצור שום מגע עם הסטודנטים האחרים בקורס, הן בזמן ההרצאות (שאז ישבו בשקט וסיכמו את דברי המרצה) והן במשך ההפסקות. אישה רביעית (שגם היא דומה לשלוש האחרות) לא נכחה באף הרצאה. בסיומו של הקורס התבקשו הסטודנטים לצפות בשקופיות של ארבע הנשים ולדווח על רגשותיהם ועמדותיהם כלפיהן (Moreland & Beach, 1992). למרות שהסטודנטים לא קיימו שום מגע עם הנשים, מידת החיבה שדיווחו כלפיהן נמצאה קשורה בקשר חיובי למספר ההרצאות שנכחו בהן. האישה שלא ישבה באף הרצאה זכתה לחיבה המעטה ביותר, ואילו החיבה הרבה ביותר ניתנה לאישה שהייתה ב- 15 ההרצאות, סולם החיבה נע מ-1 ל-7. רמת החשיפה התקשרה גם לעוד משתנים: ההתעניינות של הסטודנטים בנשים, האינטליגנציה שהם ייחסו להן, המשיכה אליהן ומידת הדמיון הנתפס בינן לבין הסטודנטים. ככל שמשתפת הפעולה נכחה ביותר הרצאות, היא נתפסה בעיני הסטודנטים כאינטליגנטית, מושכת, מעניינת ודומה להם יותר. ממצאי המחקר מלמדים כי חשיפה לגירוי גורמת לחיבה, הערכה חיובית ולתפיסת הגירוי כדומה לצופים. יוסף שורצולד ושרה פרידל כהן (1984) בדקו את אותה התופעה בישראל: הם בחנו יחסים חברתיים בין תלמידים בחטיבות ביניים בישראל, והשוו את מידת הפתיחות החברתית של הילדים כלפי עמיתיהם בכיתת האם, שם הם מבלים את עיקר זמנם לעומת עמיתים בהקבצות, שאיתם הם לומדים מקצוע אחד או שניים בלבד. הפתיחות נמדדה באמצעות סולם עם פריטים כגון: נכונות להשאיל ספר לחבר, לשבת לידו בכיתה או לגלות לו סודות אישיים. התוצאות העלו שתלמידים מגלים פתיחות חברתית כלפי עמיתיהם בכיתות האם יותר מאשר כלפי התלמידים בהקבצות. סביר לשער כי תכיפות המגעים החברתיים בכיתות האם בהשוואה להקבצות היא הסיבה לכך.
חשיפה חוזרת מצמצמת אי וודאות
זיונץ לא הסביר מדוע עצם החשיפה לגירוי מגבירה את החיבה אליו. הריסון ניסה להסביר שהחשיפה החוזרת מעמיקה את היכרותנו עם הגירוי ומפחיתה את האי וודאות ואת החששות הטבעיים שלנו מפני החדש והלא מוכר. ההקלה שמביא המפגש עם משהו מוכר היא המגבירה את החיבה כלפיו. השאלה של הפסיכולוגיה החברתית היא האם בכל מקרה עצם החשיפה לגירוי מעוררת חיבה כלפיו תלויה בהתרשמות ראשונית של הנחקר ממנו. השערה זו נבחנה במחקר נוסף של תצלומים (Brickman, 1972). בשלב הראשון הוצגו לנחקרים תצלומים של אנשים שונים, והם נתבקשו להעריך באיזו מידה הם מחבבים כל אחת מן הדמויות. בשלב השני שונתה תכיפות הצגת הצילומים, והנחקרים נתבקשו לדרג אותם שנית. תוצאות המחקר העלו, שלגבי דמויות שעוררו בשלב הראשון תגובה ניטראלית או חיובית- החיבה גברה ככל שעלתה תכיפות הצגתן. ולהיפך: חשיפה תכופה הגבירה את הסלידה מדמויות שעוררו דחייה מלכתחילה. כלומר, החשיפה וההיכרות כשלעצמן אין בהן כדי לעורר חיבה ומשיכה בכל תנאי, וחשובה גם דעתו הראשונית של הנחקר. הממצא האחרון עולה בקנה אחד עם התרשמותנו האינטואיטיבית מניסיון חיינו: אם אנחנו שונאים עמית לעבודה, ונאלצים לעבוד איתו בצמוד לאורך זמן- איננו מתחילים לחבב אותו כתוצאה מכך: להיפך: נמשיך לשנוא אותו, ואולי אף יותר. המגע כשלעצמו אינו מעורר חיבה. חוקר בשם סטרוב ועמיתיו הראו תופעה זו בחיי היומיום: סטודנטים, ששהו בחו"ל במסגרת תוכנית של חילופי סטודנטים והתקשו להסתגל לארץ המארחת, פיתחו כלפיה עמדות שליליות. העמדות האלה הלכו והקצינו ככל שנתארכה שהותם בה (Stroebe, Lenkert & Jonas, 1988). השאלה האם חשיפה חוזרת ונשנית לגירוי, חיובי או שלילי, ממשיכה להגביר את החיבה או הדחייה עד אין קץ נענתה על ידי חוקר בשם בורנשטיין ועמיתיו. הם טענו כי כאשר נחשפים שוב ושוב לגירוי ניטראלי או חיובי, העלייה במידת בחיבה לגירוי תלך ותפחת עם הזמן ולבסוף תיפסק כליל ואף תתחיל להימוג. הקשר הזה אינו פשוט אלא בצורת U הפוכה: החיבה מעטה ברמות הנמוכות והגבוהות של החשיפה, ואילו ברמות הבינונית היא הרבה ביותר (Bornstein, Kale & Cornell,1990).
מידת החשיפה לגירוי
המחקר בפסיכולוגיה חברתית מונה מספר דברים אשר קובעים את מידת החשיפה לגירוי. קרבה פיזית וסמיכות יוצרות הזדמנויות למגעים תכופים ולכן עשויות לקדם או לעכב את התפתחותם של יחסים חיוביים בין בני אדם. אולם, תנאים "גיאוגרפיים" אלה אינם הגורם הבלעדי והישיר להתפתחות יחסי קרבה וחיבה (הם מסייעים להם בשלב הראשוני). במחקר קלאסי בתחום שערכו פסטינגר ועמיתיו, נבדקה התפתחות דפוסי החברות במעונות של סטודנטים נשואים. המעונות היו מסודרים בצורת האות ח: שני בתי הדירות הקיצוניים פנו אל הכביש וכל היתר אל מדשאה במרכז. המשתכנים לא בחרו בעצמם את הדירה, לאוניברסיטה הייתה רשימת מועמדים, וכל אימת שהתפנתה דירה, היו זוג הממתינים הראשון עובר לגור בה. רוב המשתכנים לא הכירו אלה את אלה קודם שעברו לגור במעונות, ולכם היה זה מקום מתאים לחקור התפתחות של חברות בין שכנים. החוקרים ביקשו מן הנחקרים לציין עם אילו סטודנטים במעונות הם מתראים. שני גורמים נמצאו משפיעים על דפוסי הידידות: המרחק בין הדירות ומיקומן. יותר משני שלישים מקשרי החברות נמצאו בקרב הסטודנטים שגרו בשכנות צמודה. ככל שגדל מספר הדירות שהפרידו בין זוגות הסטודנטים, כן הלכו ופחתו הקשרים החברתיים ביניהם. במרחק ארבע או חמש דירות התפתחו יחסי חברות רק לעיתים נדירות. השפעת מיקום הבית ניכרה במספר הזעום של הסטודנטים שקשרו יחסי חברות עם משתכני הדירות בבתים שפנו לכביש. נמצאו עוד השפעות "גיאוגרפיות" מעניינות: מיקום תיבת הדואר וחדר המדרגות. סטודנטים שהיו להם תיבות דואר משותפות, וסטודנטים שעברו דרך חדר מדרגות משותף, פיתחו חברות יותר מסטודנטים שהגיאוגרפיה והתנאים לא זימנו להם מפגשים כאלה (1950). ברשייד והטפילד, בספרן על משיכה בין אישית, מצטטות נתונים שלפיהם בני אדם שיש בניהם קירבה גיאוגרפית מפתחים חברות בשיעור גבוה מאשר בני אדם המרוחקים יחסית. המדובר בעובדים של אותה מחלקה או סטודנטים הלומדים באותה כיתה או גרים באותם מעונות. עוד מלמדים הנתונים, כי שיעור הנשואים בין בני זוג עולה ככל שקטן המרחק בין מקומות מגוריהם. בדומה לחשיפה, גם קרבה גיאוגרפית לא בהכרח מעוררת משיכה וחיבה, אלא עלולה להביא גם לעוינות ושנאה בין אנשים, במיוחד אם האדם הקרוב אלינו פיזית מעורר בנו סלידה או עם קרבתו פוגעת בפרטיות שלנו (Larson & Bell, 1988). למעשה, חשיפה גיאוגרפית מעודדת אינטראקציה מכל סוג שהוא- הן חיובית והן שלילית, אלא שהאינטראקציה החיובית שכיחה יותר מן השלילית (Rosenbaum, 1986).
