פסיכולוגיה חברתית – סיכומים: הגורמים לטעות הייחוס הבסיסית
הגורמים לטעות הייחוס הבסיסית
מאחר וטעות הייחוס הבסיסית היא כה נפוצה, רבים מן הפסיכולוגים סבורים שיש לה מספר גורמים וכי היא מערבת מספר תהליכים פסיכולוגיים שונים. להלן מספר סיבות אפשריות:
1. הסקות לגבי הנטיות האישיות של האדם עשויות להיות מנחמות. הטוויסטים והפניות שיכולים החיים לקחת עשויים להיות מאוד מעוררי חרדה. לדוגמא, לאדם עשוי לקרות מקרה מצער מאד למרות היותו אדם טוב (בוגר מצטיין שנרצח שבוע לאחר סיום הלימודים). החרדה שאירועים כאלו מעוררת, מפתה אותנו לחשוב שזה לא יכול לקרות לנו. אחת הדרכים בה ניתן למזער את האיום הנתפס הזה, היא לייחס את התוצאות של מעשיהם של אנשים למשהו הקשור בהם, שמשהו בהם היה לא בסדר, על פני להאמין שמדובר בגורל, במקרה, או בחוסר מזל טהור, אשר עלולים לקרות לכל אחד מאיתנו. מכאן, שהנטייה לייחס התנהגות לתכונות (dispositions), היא נטייה מוטיבציונית.
נטייה זו מתבטאת במה שכונה היפותזת העולם הצודק (Just World Hypothesis) – האמונה כי כל אדם מקבל מה שמגיע לו ושכל מה שאדם קיבל הגיע לו (לדוג', רואים בקורבנות אונס אחראיים לגורלם). דוגמת השיא לטענה, היא שכשלא מוצאים אף פגם נוכחי שיכול להסביר זאת, טוענים כי מעשיו של האדם בגלגול הקודם הובילו לכך. דוגמא זו מראה כמה רחוק אנשים ילכו עבור אמונתם בעולם צודק. ביטוי נוסף במסגרת זו, הוא "הפחתה בערך הקורבן" – נטייה לשפוט באופן לא אוהד את אופיים של אלו שסבלו מתוצאות חסרות מזל אשר הינן לחלוטין מחוץ לשליטתם.
2. בני-אדם הינם גורמים בולטים יותר מאשר סיטואציות והם "קופצים ראשונים" למוח כסיבה אפשרית; אך מה קובע איזה גורם הוא בולט ואיזה לא? ראשית, המידה בה הוא בולט מבחינה חושית – מאחר ואנשים הם דינאמיים, הם יותר בולטים מבחינה חושית מאשר הסביבה, אותה אנו נוטים לראות כרקע (בייחוד כשמדובר בגורמים חברתיים כגון נורמות חברתיות ומנהגים שהינם כמעט בלתי-נראים). בניסוי המדגים זאת, נבדקים ראו סרט המציג שיחה בין שני אנשים. מחצית מהנבדקים יכלו לראות רק את אחד המשוחחים והחצי השני ראו את שניהם – הקבוצה שראתה רק אדם אחד נטתה יותר להעריך כי האדם שראו הוא זה שאחראי להתנהלות השיחה. בניסוי המשך, אחד המשוחחים היה בולט יותר על ידי כך שהולבש באופן יוצא דופן או שהיה מואר יותר מהשני – הנבדקים נטו לבצע יותר ייחוסים אישיותיים עבורו מאשר עבור האיש השני שהופיע באינטראקציה.
3. בולטות חושית מסבירה חלק מן הממצאים יותר טוב מאשר ממצאים אחרים: לדוג', במקרה של השעשועון, ההשפעה הסביבתית היא בלתי-נראית (הבחירה של המנחה להתמקד בתחומים מסוימים ולא באחרים). אך במקרים אחרים, כגון ייחוס העמדות בנוגע לקסטרו, ההשפעה הסביבתית היא גלויה (הנסיין הוא זה שאומר לכותב המאמר איזו עמדה לנקוט) – מדוע, אם כן, הנבדקים לא הפחיתו ( עפ"י עקרון ההפחתה) את השפעת הסביבה כראוי? נראה כי הפונקציה הקוגניטיבית הזו לא עובדת כך ואנו לא שוקלים את התנהגות האדם ואת ההקשר הסביבתי בו-זמנית בבואנו להעריך את אופי האדם אלא קודם כל מבצעים אפיון ע"ס ההתנהגות. רק כשאנו מהרהרים באופן מודע ומכוון לאחר מכן אנו יכולים להתחשב במה שידוע לנו על ההקשר ולשנות את המסקנות בהתאם. כלומר, תהליך ההסקה הוא כדלהלן (ע"פGilbert):
התפקיד הראשי של ההתנהגות בתהליך זה מאפשר לה שני יתרונות:
- למידע האישיותי יש קדימות בזמן וההתאמות שאנו מבצעים לאחר שקלול ההקשר אינן מספיקות (היוריסטיקת העוגנים) ולכן ההתנהגות מקבל משקל גבוה יותר מאשר ההקשר.
- שקלול ההתנהגות הנו אוטומטי ואינו מצריך אנרגיה ולפיכך, לא ניתן לפגוע בו בקלות. לעומת זאת, שלב ההתאמה הנו מכוון ומצריך אנרגיה ולכן הוא חשוף לפגיעות. לפיכך, כשאנשים עייפים או מוסחים – יש סבירות גבוהה יותר שיבצעו את טעות הייחוס הבסיסית.
ניסוי שביצע Gilbert(1989), המדגים זאת: הנבדקים רואים קלטת וידאו בה אישה עונה על שאלות כשהיא נראית לחוצה, חרדה (אוכלת ציפורניים, משחקת עם השיער). למחצית מן הנבדקים נאמר שהאישה עונה על שאלות מלחיצות, מעוררות חרדה (בנושאים מיניים, כשלונות וכו') ולאחרים נאמר שהיא עונה על שאלות ניטראליות. כצפוי, הקבוצה הראשונה ביצעה את ההתאמה הדרושה והעריכה את אופי האישה כפחות חרד מכפי שהקבוצה השנייה העריכה. לאחר מכן, אותו הניסוי בוצע אך הפעם הנבדקים נתבקשו לבצע מטלה במקביל (לשנן רשימת מילים), על מנת שיהיו עסוקים, שהקשב שלהם יהיה "מועסק". מאחר והנבדקים היו עסוקים, לא היו להם משאבים קוגניטיביים מספקים על מנת לבצע את ההתאמות הדרושות לרושם הראשוני ולכן שתי הקבוצות העריכו את אופי האישה באופן דומה. ביקורת אפשרית היא שהנבדקים היו כה מוסחים עד שכלל לא שמו לב למידע הסביבתי (של נושאי השיחה) ולכן לא יכלו לשקלל אותו; אך גילברט צפה זאת וביקש מכל קבוצה לשנן מילים שהיו קשורים לנושאי השאלות שהאישה נשאלה, כך שאין ספק בכך שהנבדקים היו מודעים למידע הסביבתי.
כלומר, ניתן לשער שמאחר וחיינו החברתיים הם כה עמוסים ומורכבים, ומאחר ואנו לרוב עסוקים בבעיות שלנו, פעמים רבות אנו מפספסים את שלב התיקון של הרושם שנוצר.
חוקרים מציעים כי במקרים בהם הסיטואציה היא זו שחשובה לנו ואנו מנסים להסיק השערות לגביה (ופחות מעניין אותנו מבצע הפעולה), מתרחש התהליך ההפוך ואנו מסיקים מיידית ובאופן אוטומטי ונטול מאמץ מסקנות חזקות על הסיטואציה, ורק לאחר מכן מבצעים לו תיקון בהסתמך על מידע שיש לנו על מבצע הפעולה (למשל, כשמסתכלים על אנשים צורחים ברכבת הרים, קודם כל נסיק שהרכבת מפחידה ולא שהאנשים פחדנים).
