הפילוסופיה של המאה ה-20: מרטין היידגר- הוויה, זמן ודזיין (dasein)

הפילוסופיה של המאה ה-20: מרטין היידגר- הוויה, זמן ודזיין (dasein)

· שאלת ההוויה: היידגר שואל את השאלה הזו בנוסח הבא – מהו המובן של ההוויה? המובן יכול להיות האופן בו אנו תופסים את "להיות". ניתן לומר שגם אצל הוסרל היות הוא היות נתפס (כפי שאמר ברקלי), שכן נראה שהמשמעות של מה זה להיות אצל הוסרל – זה להיות נתפס.
הקשר בין הוויה וזמן: היידגר בא לענות על שאלת ההוויה באמצעות מושג הזמן. הדבר מתקשר לשתי עמדות פילוסופיות קודמות– הרקליטוס שהכל זורם, וקאנט – אצלו הקטגוריות מקבלות מובן זמני, ודרכו הן הופכות להיות האופנים הבסיסיים של להיות מושא של ניסיון אפשרי. שני הכיוונים הללו נמצאים אצל היידגר, והספר "הוויה וזמן" הוא מבחינות רבות מאוד קאנטיאני. הזמן הוא המסגרת דרכה אנו צריכים להבין את ההוויה, וזה מחייב שינוי של הבנת הזמן. זאת משום שביום-יום אנו מבינים את מושג הזמן באמצעות מושג ההוויה, וכעת היידגר צריך לתת דין וחשבון למושג הזמן מבלי להניח את מושג ההוויה.
הדרך בה היידגר רוצה לדון בשאלת ההוויה: היידגר מתחיל משכחת ההוויה – עצם כך שהשאלה הזו נשכחה בעיקר בפילוסופיה המודרנית, למרות שהייתה במרכז הפילוסופיה היוונית. עולה השאלה – מדוע השאלה הזו נשכחה? אצל היידגר, משהו בשכחת ההוויה נובע מהשאלה עצמה. שאלת ההוויה נשכחה כי יש דעות קדומות לגבי הדעה הזו, דרך מסוימת שבה השאלה הזו מובנת שמביא לשכחה שלה. הדעות הקדומות הללו אינן מושג מוטעה אלא גם להן יש סיבה מסוימת שהן התגבשו. כלומר, יש משהו בשאלת ההוויה עצמה שמוליך לדעות הקדומות הללו. מבחינת הדעות הקדומות דיברנו על האוניברסליות, ועל האי-מוגדרות – לפיה כל ניסיון להגדיר את ההוויה כבר מניח קדם-הבנה של השאלה – Being is X. זה מחייב איזושהי סטייה מהשפה הרגילה של פסוקי חיווי. שלישית, דיברנו על המובנות מאליה של השאלה – מחד זוהי שאלה שתמיד מובנת שכן חיינו מבוססים על כך, ומאידך אם מתעמקים בה אנו נתקלים בקשיים שונים.
חזרה לשאלת ההוויה – מהי שאלה: השילוב של האוניברסליות חסרת התוכן, אי-המוגדרות והמובנות מאליה של השאלה – יצרו מצב שאין הרבה מה להגיד על השאלה, ולכן היא נשכחה. היידגר מנסה לחזור לשאלת ההוויה, ראשית ע"י הניסיון לחשוב מהי שאלה. מאחר וניסיון לחשוב מהי הוויה מניח כבר הוויה, ניתן במקום זה לשאול מהי שאלה.
מהי שאלה – מאפייני שאלות:

קדם-הבנה: כשאנו שואלים שאלה, מתחייב שאנו כבר מבינים משהו מסוים, כך שבכל שאלה יש כבר קדם-הבנה כלשהי. קדם-הבנה היא הסיטואציה בה אנו נמצאים כשאנו דנים בהוויה – שכן מחד אנו מבינים משהו, ומאידך הבנתנו אינה שלמה. לכן זה מתאר את מצבנו בדיון היטב.
ההבדל האונטולוגי –"יש" מול "הוויה": היידגר סבור שבשאלה יש הבחנה בין למי/למה אנו מפנים את השאלה, לבין לגבי מה אנו שואלים, וזה חל גם לגבי שאלת ההוויה. ההבחנה המרכזית כאן היא בין "יש" לבין "הוויה". היידגר מחלץ את ההבחנה הזו דרך המובן של שאלה. ההוויה אינה נושא, שכן ראינו שלא ניתן לומר Being is X. כשאנו חושבים על ההוויה במובן כזה, בניסיון לייחס לה תארים – אנו הופכים את ההוויה ליש ואיננו מקפידים על ההבדל האונטולוגי. היידגר טוען כי זוהי טעות היסטורית בפילוסופיה – להתעלם מההבדל האונטולוגי ולהבין את ההוויה כיש. דוגמא לכך היא מושג העצם. מושג העצם הוא המצע הראשוני, הנושא הבסיסי שאח"כ כל יתר הנושאים מתייחסים אליו, זה להיות במובן הראשוני ביותר. אבל אם נחשוב על ההוויה כעצם (למשל אצל שפינוזה) – אנו מתעלמים מההבחנה בין הוויה ויש, ואנו נתקלים בהוויה האם העצם הוא יש, או מה שמאפשר את היש = הוויה (הוויה היא מה שמאפשר את היש). כשאנו עושים זאת אנו בעצם באים להבין את ההוויה כסוג של יש – דהיינו כמו כיסא, שולחן וכו'. השאלה של היידגר היא למעשה – איך יש ניתן כיש, או מופיע כיש? ניסוח נוסף – מהם התנאים המאפשרים ליש להופיע כיש? זוהי מבחינתו השאלה הראשונה של הפנומונולוגיה, שעוסקת לא באפיסטמולוגיה אלא באונטולוגיה במובן הזה. היידגר מציג את כל זה בתור משהו שנגזר מהאופן בו אנו מבינים את מושג השאלה. השאלה כקו המדריך את הדיון בהוויה. ההוויה היא במובן מסוים קודמת ליש, אך לא באופן כרונולוגי (זה מסובך…).

ההבחנה בין יש והוויה בשפה: אפשרות אחת לנסח זאת היא בין Being (הוויה) ו-being (יש). אפשרות שנייה היא Being מול entity (יש). בעברית לעיתים מדברים על הוויה מול יישות (במקום יש).

שואל, Dasein: כשיש שאלה, נראה לנו מובן מאליו שיש יש ששואל את השאלה הזו. היידגר טוען כי שואל השאלה הוא נקודה חשובה. כדי שהשאלה תהיה נגישה לנו אנו צריכים להבין מיהו אותה יש ששואל את שאלת ההוויה. אותו יש ששואל את שאלת ההוויה מכונה בגרמנית Dasein. היידגר סבור שאני קיים כיש השואל שאלות. ה- Daseinהוא יש השואל שאלות. ניתן להקביל זאת לאריסטו, שטוען שהאדם שואף לדעת, משהו באדם שהוא חורג מהמקום שלו, שאיפה להשיב לשאלות שונות. השאיפה, המצוקה הזו – היא השער להיכנס לשאלת ההוויה. Dasein מילולית פירושו "קיום", וכן "היות שם/כאן" (Da-sein). אז השאלה לגבי ה- Daseinמקבלת קדימות. בעיה שעולה אצל היידגר היא מעגליות מסוימת – קודם כל צריך להבין את ה- Daseinלגבי הווייתו, כך שאנו מניחים שהשואל קיים ובכך מניחים את המושג שאנו רוצים לחקור – ההוויה. אך בראייתו של היידגר שאלת ההוויה מחייבת סוג מסוים של מעגליות, וליתר דיוק – מעגל הרמנויטי (פרשני). מדובר במצב בו כשאנו קוראים טקסט יש לנו מושג קלוש של מה שנדון בו, ואנו קוראים שוב ושוב וכך מתחדדת הבנתנו – כך אנו מצויים במעגל הרמנויטי. הרעיון של היידגר הוא שחקירת ההוויה היא בהכרח מעגלית, אך אין בכך משהו פסול שכן איננו מניחים את המבוקש. המעגלים יעזרו לחשוף את הבנת השאלה.

כל הספר "הוויה וזמן" עוסק רק ב- Daseinבראייתו של היידגר, ולא בשאלת ההוויה. לכן יש הרואים בספר כספר המציג תורת אדם. ליתר דיוק, מדובר בתורת אדם אקזיסטנציאליסטית – הקיום כמאפיין המרכזי של האדם.
יש לציין כי הספר של היידגר חלקי במידה רבה ואינו מציג תשובה לשאלת ההוויה, שכן היידגר היה בלחץ לפרסם את הספר כדי להתקבל למשרה באקדמיה.
הדיון של הספר ב- Dasein מחולק ל-2 חלקים. החלק הראשון הוא אנליזה של ה- Dasein העוסקת במאפייניו. החלק השני קרוי "הזמניות של ה- Dasein" (מהו מושג הזמן של ה- Dasein), והיא הבסיס ממנה ניתן להבין את ההוויה. ה- Dasein מבין הוויה מתוך מושג הזמן, ואז יש להבהיר את מושג הזמן.
כך עולים 3 מושגים – ההוויה (המובן שלה), הזמן, וה- Dasein. ל- Dasein יש זמן משלו וזה מה שמאפשר לו להבין את שאלת ההוויה.
מאפייני ה- Dasein:

שליות (מהמילה "שלי"): שאלת ההבנה היא מעניינו של ה- Dasein, והוא מתעסק איתה תמיד באופן שהיא מתייחסת אליו. כלומר, ה- Dasein מתאפיין בהתייחסות עצמית (אך שאינה בהכרח מודעת). כשה- Dasein מבין את השאלה הוא מבין את עצמו בשאלה הזו, וכך הוא מתייחס אל עצמו. כלומר, ה- Dasein חייב להתייחס לעצמו כחלק מהשאלה.
"קיום": אקזיסטנציאליסטיות – ה- Dasein קיים וזה מה שמגדיר אותו, אין לו מהות, מהותו היא קיום. הוא לא מתוחם ע"י תכונות, כל שהיחס של ה- Dasein עם מאפייניו אינו יחס של תכונות שלו. כלומר, לא צריך להבין את ה- Dasein ככזה שתכונת הקיום חלה עליו ותכונת המהות לא. מאפייני ה- Dasein הם משהו שהוא חי, הם לא תכונות שלו. חשוב להקפיד על זה. זה מתקשר לכך שאנחנו לא יכולים להשתמש בפסוקי חיווי. ל- Dasein יש אופני התייחסות לדברים, אך אלו לא תכונות אלא אופני חיים, אופנים בהם הוא קיים.
היות-ב-עולם: זוהי המסגרת הכללית של החלק הראשון של הספר. ניתן להבין את היות-ב-עולם כדבר שתופס מקום וזמן (אבל זה לא פירוש נכון במקרה זה). לחלופין, ניתן להבין את ה- Dasein במובנים ריאליסטיים – משהו שהוא תמיד בעולם. עם זאת, המובן הראשוני של היות-ב-עולם הוא עצם כך שאדם נמצא תמיד בקונטקסט מסוים. העולם הוא קודם כל הקשר, סביבה של משמעות. האדם תמיד תופס את העולם מתוך הקשר מסוים. אדם מתייחס לדברים מתוך הקונטקסט של הבנה, סביבה של משמעות. כלומר, האדם תמיד מצוי בהקשר מסוים ומתייחס אל הדבר מתוך אותו הקשר, ומצד שני – הוא אינו יש הנמצא בעולם מהבחינה שהוא תופס מקום וזמן. תפיסת מקום וזמן היא תכונה של ישים שאינם Dasein. כלומר, ההיות בעולם מתפקד כקונטקסט של משמעות. ה- Dasein הוא בתוך הקשר לא מחוץ לעולם ששואל מה זה העולם.