ההגות הציונית לדורותיה: הציונות כתגובה לאנטישמיות?

ההגות הציונית לדורותיה: הציונות כתגובה לאנטישמיות?

פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים

פרדוקסים במאה התשע עשרה

כיצד ניתן להסביר בהקשר ההיסטורי שעלייתה של תנועה לאומית יהודית בעלת משמעות מדינית וטריטוריאלית התרחשה דווקא במאה – 19? דווקא המאה התשע עשרה מכל הבחינות הייתה מאה של שינויים כלכליים ופוליטיים מרחיקי לכת, בהיסטוריה הכללית והיהודית. מצבם של היהודים ב- 1900 בהשוואה ל 1800, עבר את השינויים הכי מרחיקי לכת בהשוואה לאלפיים השנים הקודמות.

שאלה נוספת- אנו ראינו כיצד הקשר לא"י הוא מצד אחד מאוד מרכזי בתודעה היהודית, מצד שני זה היה קשר פסיבי שקשור בתפיסת גאולה. גם בתפיסה הנוצרית יש אמונה של גאולה בביאתו השנייה של ישו, אבל הנוצרי לא יושב ומחכה לכך. אותו הדבר לגבי היהודים אז. השאלה היא מה הופך את הקשר הפסיבי הזה, לפחות לחלק מהיהודים, לקשר אקטיבי שפירושו עלייה, למספרים לא המוניים אבל ללא שום תקדים, וכן ליצירתה של תודעה פוליטית.

ציונות כתגובה לאנטישמיות?

אני מניח שחלק מכם מקשרים בין הופעתה של הציונות ובין שנאת ישראל, מידתית, חברתית או כלכלית. הקשר בין אנטישמיות ובין ציונות נתפס כאילו הציונות היא בצורה זו או אחרת תגובה על אנטישמיות. במידה מסוימת זה נכון אז זה הרבה יותר מורכב. אם הציונות, דהיינו עלייתה של התארגנות מדינית היא תגובה לאנטישמיות וזה קורה במאה ה- 19 , צריך לשאול מדוע זה לא קרה קודם? האם אפשר לומר שעד אמצע המאה ה-19 לא היו רדיפות? שנאה? מה שמאפיין את ההיסטוריה היהודית הוא שתופעות שהן אף פעם לא הדבר היחידי בתולדות ישראל, או שנאת ישראל. וזה בא לידי ביטוי או בהגבלות או בגירושים, או בניצול בכפייה, וזה היה קיים לאורך כל הדורות. רוב היהודים חיו למרות כל זאת, אך חשוב מכך אף אחת מהפעולות הללו לא הובילה לעלייה לא"י. גירוש יהודים במאה ה- 15 מאשכנז, גרמניה, כאשר הם עברו לפולין והביאו את שפתם היידיש, כשהם גורשו מספרד הם עברו למקומות אחרים. התגובה היהודית הקלאסית למצוקה, בין אם של רדיפות או גירושים, או מצב קשה אחר, הייתה לעבור ממקום קשה למקום שקשה פחות. ולכן, ההגירה היהודית בכל מקום, יש לה סיבות, והיא נובעת מהמצוקה ויכולה להיות מצוקה ברמות שונות. העובדה שיהודים נפוצים בכל העולם, נובעת בחלקה מאנטישמיות. במאה התשע עשרה זה אחרת, וכאן מגיע הפרדוקס. מבחינת מעמדם של היהודים, המאה התשע עשרה היא המאה הטובה ביותר ליהודים. ראינו בשיעור הקודם כיצד במאה התשע עשרה הייתה הגירה משמעותית של היהודים מן הפריפריה הגיאוגרפית לריכוזים עירוניים. מוביליות חברתית, כאשר לקראת סוף המאה התשע עשרה יש יהודים במספרים עצומים, במעמדות הביניים או במעמדות העשירים, מה שלא היה קיים מאה שנים קודם לכן. עוד לא הייתה מאה כזאת מאז חורבן הבית, ודווקא במאה הזאת יש עלייה של תנועה לאומית. אין שום ספק כי בריכוז היהודי הגדול ביותר, רוסיה הצארית, יש תופעות חמורות מאוד וחדשות של אנטישמיות כמעט מאורגנת. לא רק דתית אלא גם חברתית וממשלתית. אם נבדוק עליית אנטישמיות כמעט ממלכתית זאת סביב 1882, נראה איך מגיבים המוני היהודים על כך. בין 1882, רצח הצאר אלכסנדר ברוסיה ועד 1914, קרוב לשלושה מיליון יהודים היגרו בעיקר מרוסיה. לאן הם היגרו? ברובם לארה"ב, לארגנטינה, לקנדה. ובמילים אחרות התגובה המאסיבית לאנטישמיות המאסיבית הייתה התגובה היהודית הקלאסית- הגירה ממקום שקשה למקום שקשה פחות.

אריסטו על הדבר הכי טוב שיש

מה מניע את הפעולות שלנו, למה אנחנו שואפים לדברים טובים ומהו הטוב הגבוה ביותר שאליו ניתן לשאוף. אריסטו על מה שחשוב בחיים

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: