תולדות האמנות – סיכום: פרנצ'סקו דה-גויה – ניתוח יצירות
פרנצ'סקו דה-גויה 1746 – 1828:
גויה מגלם באישיותו ובסגנונו, תופעה של מעבר בין חטיבות היסטוריות גדולות, מצד אחד הוא נחשב ליורש האחרון של אמנות הרנסנס האיטלקי ומצד שני הוא נחשב לאחד ממבשרי האמנות המודרנית.
גויה השפיע ביצירתו רבות על הזרם הרומנטי בכלל ועל הזרם הריאליסטי המחאתי באמנות ועל אמני המאה ה-20
ציוריו של גויה נועזים לתקופתו, אף בציוריו הרשמיים כצייר החצר הכניס ביקורת חברתית ופוליטית המגיעה לשיאה בסדרת תחריטי הקפרציוס שהם ניצניה של הקריקטורה הפוליטית-חברתית.
ההיבט הרומנטי ביצירותיו התבטא בנושאים מיתיים כמו "הענק" וה"סטורנוס" המדגישים את חוסר האונים של הקורבן מול הכוחות ההרסניים הנמצאים באדם עצמו.
לעת זקנה עזב גויה את חצר המלכות, הסתתר בביתו ויצר את סדרת ה"ציורים השחורים" בהם קישט את קירות ביתו, כשגברה האנרכיה בספרד ברח לצרפת בה מת.
יצירתו כוללת ציורי שמן, פרסקאות ותחריטים.
* המאחה הלבושה, 1798-1805, שמן על בד, 90X95 ס"מ
* המאחה העירומה, 1804, שמן על בד, 190X95 ס"מ
המילה "מאחה" מתארת את הנוהג של נשים צעירות ממעמד הפועלים ללבוש בגדי צועניות ססגוניים. נוהג שהפך לאופנה שאותה חיקתה החברה הגבוהה.
בשני הציורים צייר גויה את אותה נערה באותה תנוחה בוטה ומפתה. המאחה הלבושה איננה מפתה פחות, וברור שגם היא מציגה את גופה לראווה. האינקוויזיציה הכריזה על שתי היצירות כלא מוסריות. תיאור נועז של עירום נשי, בו מתוארת הדמות המאחה הלבושה והעירומה.
תיאור האישה העירומה השוכבת היה מקובל בתולדות האמנות.
הדמות שוכבת על כרים ירוקים-כחולים וכיסוי מיטה שקוף כמעט. זרועותיה שלובות מאחורי ראשה, שפתיה הדוקות, אפה ארוך ומבט עיניה קר ונוקשה יוצרים רושם של אישה מפוכחת וקרת מזג וזאת בניגוד לגופה ותנוחתה המפתה. גופה רחוק מהפרופו' הקלאסיות, הנערה איננה מתייחסת אל הצופה או אל עירומה.
האור ביצירה מאיר את גופה המעוגל המהווה ניגוד לקווים הישרים של הספה. הצבעוניות הכהה והאור המאיר את הדמות "מקפיצים" את הדמות החוצה.
גויה משתמש במודל של ונוס אך הופך אותה לאישה מפתה וארצית. הציור הוא בגודל טבעי.
בין שתי היצירות ישנם הבדלים קטנים, בציור העירום יש בדים לבנים וכרית לבנה המסמלים את הבתולים. תנוחת הרגליים של העירומה נינוחה יותר.
* משפחת קרלוס הרביעי, 1800-1, שמן על בד, 336X280 ס"מ
בשנת 1789 התמנה גויה לצייר הרשמי של המלך קרלוס הרביעי, ומתוקף תפקידו צִייר דיוקנאות של בית המלוכה ואצילי החצר. דיוקנאות אלו של גויה מתאפיינים בדו משמעות של סגנון ומסר: מצד אחד מוצגות הדמויות בצורה מעודנת ומכובדת, כמו בדיוקנאות של המאה ה- 18, ומצד שני גויה מעביר בפניהם של הדמויות את תחושותיו וסלידתו מהן. פניהם מביעות קטנוניות, שחיתות, סכסוכים פוליטיים, סטיות וזימה, המעוררים בוז ומבוכה.
משפחת המלוכה של קרלוס הייתה ידועה בחוסר כישוריה. המלך עצמו נחשב לחלש ביותר מבין מלכי ספרד, ואף לטיפש. אשתו מריה לואיזה הייתה ידועה בשחיתותה ובפרשיות האהבים הרבות שלה.
משפחת המלוכה עומדת בשורה במישור הקדמי של התמונה, וגויה עצמו כצייר מופיע מאחוריהם ברקע מצד שמאל, כשהוא ניצב בצללים ליד כן הציור. החלל מאחור סגור במשטח של קיר, שעליו תלויים שני ציורים. (ניכרת השפעתו של ולסקאז)
13 בני המשפחה ניצבים זה לצד זה לדיוקן קבוצתי רשמי. במרכז מוצגת המלכה, ולצידה המלך, משמאל בנם המבוגר פרדיננד השביעי (שבעתיד יהיה פטרונו הגדול של גויה), ולצידו אשתו לעתיד, שעדיין לא היה ידוע מי תהיה (ולכן פניה מוסתרים). מאחור שורה של דמויות: פעוט, ילדים, צעירים, בוגרים ומבוגרים. כולם לבושים בבגדים מכובדים ועומדים כמו לתצוגה.
גויה צייר את המשפחה בצורה ריאליסטית – תווים אישיים מציאותיים, גילאים שונים, פרטים מזהים מדויקים, תיאור נכון של הביגוד מהתקופה והמעמד, צבעים נכונים ופרופורציות נכונות. אולם הוא עיצב את פניהם מזווית ראיה אישית, בה הוא הביע את דעתו השלילית על משפחת המלוכה. המלך כנראה היה די שוטה ולא מתוחכם עד שלא ראה ולא הבין את יחסו השלילי והלועג של גויה בדיוקן המשפחתי. ( אל נשכח שאת הניתוח של היצירה אנו עושים לאחר שנים רבות, הכרות עם יצירות מאוחרות יותר של גויה, וידע רב על השלטון ההוא והשלכותיו ההיסטוריות.כלומר כל המשמעויות המזלזלות שאנו מייחסים לגויה לא היו כל כך בולטות בימים ההם – הוא בכל זאת היה הצייר של המלך וקיבל ממנו את משכורתו עליה צריך היה לשמור ולא נשכח שהוא הוסיף את עצמו ליצירה לצד אותה משפחה).
עבור הצופים תמונה זו נחשבת כהצגת משפחת המלוכה בלעג נשאלת השאלה מה חשבו הם עצמם על התמונה? למעשה תיאור הדמויות הוא כה מדויק ויזואלית עד כי ידוע שגויה ביקש מהמשפחה להשוות את דמותם בציור עם דמותם במראה, והמשפחה הייתה מרוצה מהתוצאה עד כי לא שמה לב לאירוניה הדקה והמשמעויות שמאחורי הריאליזם.
גויה מדגיש ביצירה את המאפיינים השליליים של משפחת המלוכה כפי שהוא מכיר אותם מקרוב:
במרכז בולטת דמותה של המלכה המכוערת עדויה בתכשיטים, מאופיינת בעמידה נחושה ומבט מרושע. היא אוחזת בשני ילדיה היוצרים חיץ בינה לבין שתי קבוצות האנשים. המלכה מריה לואיזה מתוארת כבעלת גוף מלא, הבעת פניה גאוותנית, והיא כולה אומרת חשיבות עצמית. היא שולטת ביצירה, לבושה בבגדי משי ותחרה, ועונדת תכשיטים. כדי להעצים את האירוניה גויה משווה אותה לנסיכה החיננית של ולאסקז מ"לאס מנינס". תנוחת הידיים כמעט זהות וגם נטיית הראש משווה ביניהן. אופייה התככני של המלכה מודגש מול תמימותה של הילדה, כך מעביר גויה ביקורת ובוז למלכה. המלכה אוחזת בידה את הנסיך היפה בן השש ובידה השנייה את הילדה. הילדים התמימים שבהם היא אוחזת מדגישים עוד יותר את אופייה השלילי.
מימין המלך בולט משום העמדתו במישור הקדמי, לבוש בגדי מלכות שעליהם אותות ועיטורים. כרסו השמנה ופניו הזקנים והחלולים מעידים על רפיון וטיפשות. הוא בולט בחזה הנפוח, ומתואר בצורה גרוטסקית, מבטו ריק ובוהה, ולחייו אדומות כשל שיכור.
ביצירה העביר גויה ביקורת פוליטית על קרלוס ה-4 , השליט המנותק מהעם, והציג אותו בחולשתו. כחלק מהביקורת הוא לא מיקם אותו במרכז היצירה.
נוצר ניגוד בין הלבוש הרשמי והמפואר ובין הדמויות הנלעגות, כך מדגיש גויה את החיצוניות הנוצצת המחפה על ריקנות פנימית.
הילדים נראים מבוהלים, אך פניהם התמימות מעידות על כך שלא הושחתו על ידי אימן או מעמדם.
מאחורי המלכה מופיעה תמונה כהה שצייר גויה, המתארת את לוט ובנותיו. תוספת זו מרמזת על מוסריותם של אנשי החצר.
מאחור, משמאל, בולטת בדמיונה למלך אחותו המבוגרת, עם קישוט נוצה מגוחך לראשה. מבטה זהה למבט אחיה – ריק וחסר משמעות.
החלל: משפחת המלוכה עומדת בשורה במישור הקדמי של התמונה הצגת המשפחה בקרבה לצופה כשהחלל מאחור סגור בקיר.
הקומפוזיציה: במרכז המלכה (במקום המלך, כמקובל) ובכך מובלטת שליטתה במדינה. גם האור עוזר בהדגשת המשפחה ובמיוחד המלכה.
האמן מתאר את עצמו בצד שמאל של היצירה מאחורי הקבוצה, ומולו כן שעליו הוא מצייר. הוא בתפקיד של צייר החצר המתעד את מה שרואות עיניו. הוא מעז להציג את הדמויות המלכותיות בצורה כה נועזת ואמיתית עד כדי סיכון באיבוד משרתו, אולם הוא מאמין בכישוריו ועשיר דיו כדי להסתכן. הצגת דמותו ביצירה הופכת אותו לחלק מהמשפחה ואולי גם שווה ערך אליה במעמדו, אך הפרדתו והעמדתו בצל אומרת – אני לא כמוהם.
* הענק, 1808-12, שמן על בד, 105 X 116 ס"מ
בציור מתואר ענק, הנראה כמאיים על הנוף והאנשים, דמות הענק תופסת את מירב שטח התמונה ולמרות שהתמונה איננה גדולה מאוד הרושם הוא ענקי.
היצירה היא אליגוריה של גויה על מצב האדם העומד אין אונים מול כוחות אדירים ממנו.
הענק מתואר בעירום, הדמויות ובעלי החיים רצות לכיוונים שונים באימה. אך אגרופיו של הענק אינם פונים לכיוון האנשים אלא כלפי כוח שכפי הנראה אינו נופל ממנו. הכוחות העל אנושיים הנאבקים ביניהם משפיעים על בני האדם.
דמות הענק מתוארת בטכניקה חופשית יותר משאר הדמויות הוא נראה כרוח רפאים הבוקעת מתוך הנוף . הצבעוניות כהה וקודרת.
התחריטים של גויה:
הקפריצ'וס
ב-1792 לקה גויה בחירשות (כיום, סבורים שהסיבה לכך נעוצה בעופרת שבצבעים בהם השתמש). בתקופת החלמתו הממושכת פנה לסדרת ציורים קטנים וביקורתיים, ברישום ובתחריטי נחושת.
ב1799 הוציא לאור 80 תחריטים בשם "לוס קאפריצ'וס" (קפריצ'וס פירושו – קפריזות, מצבי רוח), בהם תיאר "את מעשי האיוולת והטיפשות הרבים מספור, ומעשי המרמה והשקר שההרגל, הבורות והאינטרס האישי הפכו לדבר שבשגרה".
התחריטים הוחרמו לאחר כמה ימים מפאת חשש השלטונות מביקורתו של גויה, והוא חי כמה שנים תחת איום האינקוויזיציה. לבסוף, מסר את התחריטים לידי המלך.
* אתה שאינך מסוגל, (קפרציוס), 1797-8, תחריט ואקווטינטה, 15X21 ס"מ.
בתחריט מתוארים פשוטי העם הנושאים על גבם את בני המעמד הגבוה: האצולה ואנשי הכנסייה. הם מתוארים בדמות חמורים המגבילים את תנועתם. החמורים מחליפים את בני האדם על מנת לבטא את ההתבהמות האנושית ואובדן צלם אנוש אצל בני האדם. את הנטל של מימון השחיתות של האצולה נשאו בעיקר פשוטי העם, שהתפתחותם הוגבלה ואף התדרדרה. תיאור בני האדם כחמורים מעידה על דעתו של גויה עליהם. ואף שתפקידו של החמור לשאת את בני האדם, בני האצולה (החמורים) אינם מסוגלים לשאת אפילו את עצמם.
פתגם ספרדי אומר: "אתה שאינך מסוגל שאנו בכתפיך", ומשמעו החלשים נושאים את מטען הטיפשות על גבם .
העברת דמות האדונים מאדם לחיה הופכת את התמונה לקריקטורה. בהדפס זה העביר גויה ביקורת על המצב הקשה של העם הספרדי, המוכרח לשאת את הנטל של השליטים המתנשאים, על אף בורותם וטיפשותם.
