סיפור מגדל בבל הוא הסיפור האחרון הסוגר את מערכת הנרטיבים שמציע ספר בראשית בכדי להסביר ולהניח את היסודות להבנת מקומו של האדם בעולם ומאפייני קיומו על פי התפיסה התנ"כית (ראה מבוא). דרך אחת להבין את סיפור מגדל בבל היא זו האטיולוגית המסבירה את המצאותן של שפות רבות בעולם ואת חוסר התקשורת ואף ההתנגדות בין העמים השונים. אך סיפור מגדל בבל מציע גם משמעות אחרת, פילוסופיות יותר, לגבי עצם טבעו של הקיום האנושי בכלל והקיום האנושי החברתי בפרט.
בסיפור מגדל בבל מצוין כי בני האדם ביקשו "לעשות להם שם", וכי האחידות הלשונית שלהם היא שאפשרה להם לקיים את המפעל הכביר של בניית מגדל שראשו בשמיים. בלילת הלשונות שלהם וסיכול התקשורת בניהם היא מה שמונע מהם להשלים את המפעל הזה. בעבור הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה בחיבורו "נפתולי בבל" המוקדש לסיפור מגדל בבל, האלגוריה של מגדל בבל היא לחוסר היכולת לכונן משמעות יציבה של הלשון, וקריסתו היא קריסת הניסיון להעמיד על יסוד אחד אחיד את כלל המציאות והמשמעות האנושית. בעבור ז'אק דרידה ב"נפתולי בבל" הסיפור התנ"כי של מגדל בבל אינו מסביר רק את אי היכולת לתרגם בין שפה אחת לאחרת ואת חוסר התקשורת בין העמים, אלא גם את הבעייתיות של תרגום פנים-לשוני והאפשרות לכונן משמעות אחת יציבה.
כך מגדל בבל הופך גם לסיפור המגלם את מצב אי-הבהירות וחוסר ההסכמה בכל מה שנוגע אל מציאות החברתית האנושית. הארכיטקטורה של מגדל בבל היא משל לארכיטקטורה לשונית וחברתית שלא יכולה להיות אחידה – אילו דיברו כל בני האדם באותה לשון הרי שהיו מסוגלים לבנות מגדל שיגיע עד השמיים ובכך להשתוות למעשה לאלוהים. אך פגימותו, סופיותו ומוגבלותו של האדם מובילים לכך שעצם השימוש בלשון האנושית הוא תמיד פתוח, אף פעם לא סופי או חד-משמעי, תמיד מתפרק ונבנה מחדש והמבנים שאנחנו מקימים לעולם לא יכולים להיות יציבים מספיק בכדי שנגיע למשמעות אחת שלמה וסופית, כלומר אל השמיים.
בכך חותם סיפור מגדל בבל את ארבעת הנרטיבים המכוננים של ספר בראשית שמהווים במידה רבה את המסד הקונספטואלי של הדרך שבה כלל התרבות המערבית הבינה את מציאות חייו של האדם ואת העקרונות המנחים את ההיבטים השונים של קיומו.