סיכום מאמר: יהונתן גארב \ הטשטוש מתחיל בתוכי
פסיכולוגיה של ההמון- סיכומי מאמרים
גארב, י. (פברואר 2005). הטשטוש מתחיל בתוכי. ארץ אחרת, 26, עמ' 30-34.
בצד הערך האמיתי הגלום בחיפוש אחר הנשגב והרוחני, מאפיינים את ה"עידן החדש" גם העדר ביקורתיות, מסחור ענק ונסיגה מטיפול בבעיות החברה כדי "להתחבר אל האני". הד"ר יהונתן גארב עוקב אחר משמעות הפרטת הכוח בתנועת ה"עידן החדש"
אחת התופעות הבולטות בחיי הרוח והחברה בעשורים האחרונים היא ההתגברות חסרת התקדים של מגמות מיסטיות ומאגיות. תופעה זו מכונה לעתים קרובות בשם ה"עידן החדש", תנועה הזוכה לתפוצה ולהשפעה רבה בישראל, וניתן לראות בה מעין "מגזר" חדש, נוסף על ההתפצלות המגזרית המאפיינת את החברה הישראלית. מגזר זה חוצה את גבולות המגזרים הקיימים, כגון ה"דתי" וה"חילוני".
ישראל, ללא כל יחס למספר תושביה, היא יבואנית חשובה של ה"עידן החדש". כל שנה מבקרים בארץ עשרות מורים, המקיימים כאן סדנאות רבות-משתתפים ברפואה אלטרנטיבית או בפרקטיקות מיסטיות ומאגיות. הוצאות הספרים המתמחות בספרות ה"עידן החדש" תרגמו עד עתה מאות חיבורים, העוסקים בנושאים הללו. אולם ישראל היא גם יצואנית בכירה של מיסטיקה ומאגיה: מורים ישראלים או ישראלים לשעבר מלמדים במזרח ובמערב, ושיטות שמקורן בארץ, כדוגמת שיטת אבי גרינברג או פלדנקרייז, זוכות להצלחה רבה בחו"ל. לכן יש לראות בתופעת ה"עידן החדש" מרכיב חשוב בתהליך הגלובליזציה של ישראל: שינוי חברתי-תרבותי בעל חשיבות מכרעת בכל הנוגע לחיים בישראל של היום. בין השאר, משמעות הגלובליזציה היא שלא ניתן עוד להבין תופעות ישראליות ללא הקשר כלל-עולמי.
בעשורים האחרונים של המאה העשרים החלה תורת הקבלה להשתלב במידה גוברת בתנועת ה"עידן החדש". מצד אחד, חוגים קבליים שלמים, ובייחוד ממשיכי דרכו של הרב יהודה אשלג (1885–1954), בעל פירוש "הסולם" לספר הזוהר, סופגים ערכים ושיטות שמקורם בהלכי-רוח מיסטיים כלליים; מצד שני, חוגים אלה ואחרים מפיצים את הקבלה בהיקף חסר תקדים, עד כדי היותה למעין תנועה בינלאומית שחצתה מזמן את גבולות העולם היהודי; הדוגמה המפורסמת ביותר המעידה על תהליך זה היא, כמובן, מדונה.
ניתן להצביע על כמה סוגים של ביקורת כנגד תחיית המיסטיקה בימינו. תופעה זו זכתה לתגובה מסתייגת מהוגים רציונליסטיים, חילונים ודתיים כאחד (הבולט שבהם הוא ישעיהו ליבוביץ'), הרואים בשלילה אף את המיסטיקה והמאגיה בצורתן הקלאסית, ולפיכך עוקבים בדאגה אחר התגברותן של צורות שיח אלה בימינו. גראב לא שותף לעמדה זו כיוון שהוא רואה במיסטיקה וברציונליזם ביטויים שונים לעושר התרבותי והפסיכולוגי של ההוויה האנושית לדורותיה. המיסטיקה היא ביטוי אותנטי לחתירה אחר המופלא והנשגב, ששותפים לה גם אמנים ומשוררים.
ביקורת מסוג אחר היא "פנימית", ויש בה המשך של מסורת ארוכה. מיסטיקנים בני דתות שונות התריעו מפני השימוש בפרקטיות מיסטיות לשם השגת רווח חומרי או אישי. יתרה מזאת, הם ביקרו את ההתמקדות בחוויות סובייקטיביות כמו אקסטזה, ולעתים אף תיארו את החוויות הללו כהסחת הדעת מיעדיה הרוחניים הנעלים של הדרך המיסטית.
בהקשר היהודי, מקובלים רבים הדגישו שמטרתה של הפרקטיקה הקבלית היא "צורך גבוה" או חיזוק העולמות העליונים, ולא "צורך הדיוט" או רווח אישי.
"הכוח האישי"
גארב מציע במאמרו כיוון ראשוני לעיון ביקורתי בתופעת ה"עידן החדש", תוך התמקדות במושג "כוח". מושג זה, התופס מקום חשוב בשיח המיסטי בימינו, הוא כלי יעיל למעקב אחר השינויים שהתחוללו תוך כדי מעבר ממיסטיקה קלאסית למיסטיקה עכשווית.
אמנם במיסטיקה היהודית הקלאסית תפישות של "כוח אישי", של אדם נבחר או "צדיק" מצויות בחיבורים רבים, ולעתים – כמו בתנועה החסידית – הן אף עיצבו מבנים חברתיים. אולם תפישות אלה שולבו בצורות רבות נוספות של כוח, כגון כוחן של הספירות; המקום הקדוש; השפה העברית; התורה, ועוד. כאמור, לרוב הכוח האישי מתועל לחיזוק כוחן של הישויות העליונות. לעומת זאת, בקבלת זמננו מושם במידה הולכת וגוברת דגש על ה"עוצמה האישית", לצד ירידה במעמדם של דגשים מסורתיים יותר, כגון כוחה של התורה.
לכאורה, ניתן להקשות ולטעון, שזרמים חשובים בקבלת הדורות האחרונים, ובייחוד חוגו של הרב קוק, מדגישים את כוחו של הלאום היהודי. אמנם נכון הדבר, שאף עלייתה של ה"מיסטיקה הלאומית" היא מאפיין בולט בתמורה שעבר עולם הקבלה במהלך המאה העשרים. ואולם, אם נתבונן לעומק בהתפתחות חוגו של הרב קוק בדורנו-שלנו, ניתן להיווכח גם שם במגמה של "הפרטת הכוח". מצד אחד, אנשי "ישיבות הקו", הסרים למרותו של ר' צבי ישראל טאו (שפרש מישיבת 'מרכז הרב' על רקע שלילת האקדמיזציה של המוסד) , דוגלים בפעולה "פנימית" של בודדים, יחידי סגולה, תוך שלילתה של פעילות חברתית ופוליטית. לפיכך, חוגים אלה נוטים להתנתק באורחות-חייהם מהציבור הישראלי הרחב, מתוך אמונה שהתמסרותם של יחידי סגולה ללימוד "טהור" היא הדרך "לחזק את רוח העם". מצד שני, רבים בחוגו של הרב קוק היום, העוסקים בהפצת היומנים המצונזרים של הראי"ה ("חדריו" ו"שמונה קבצים"), מדגישים את היסוד האישי בכתיבתו, שהודחק בשלבים הקודמים של התפתחות החוג. הטקסטים השיריים, שהראי"ה קרא בהם לשחרור מהכבלים החברתיים ואף ההלכתיים לטובת מימוש הייעוד והייחוד העצמי, זוכים עתה להבלטה מרובה. ביטוי נוסף ל"הפרטת הכוח" במיסטיקה הלאומית של זמננו הוא תופעת "נוער הגבעות" בשטחים. אלו קרובים בחלק מאורחות-חייהם לתופעות של ה"עידן החדש" ופועלים בצורה אנרכית ואינדיבידואליסטית, תוך פריקת עול פוליטי, וכן עול החוק והדת. במובן מסוים, יש כאן החמרה של תופעת ה"מחתרת היהודית" משנות השמונים של המאה שעברה, שדגלה בהפעלת הכוח באופן פרטני, תוך הפרתם של חוקי המדינה.
העלייה בחשיבות הדגם האישי של הכוח בקבלה של העשורים האחרונים משתלבת, כאמור, במגמות הרווחות בחוגי ה"עידן החדש". העיסוק ב"העצמה עצמית" ((self empowerment, ובסוגים אחרים של מימוש עצמי, מביא לנטישת המרחב הציבורי הישראלי בידי רבים השייכים לתנועה זו. עם הביטויים הפוליטיים המובהקים של מגמה זו ניתן למנות את הירידה בשיעור ההצבעה בבחירות בקרב השכבות המבוססות. האמונה כי "השלום מתחיל בפנים" מביאה לצמצום המחויבות לשינוי חברתי או פוליטי, על חשבון טיפוח השלווה האישית. אין זה מקרה שאת הסיסמה הזאת שיווקה דווקא בעלת הון (שעסקה באותה העת בפיטורים של מאות עובדים). הביטוי "הפרטה", מאפיין את הדגשת הכוח האישי במסגרת ה"עידן החדש", אף הוא אינו מקרי. הרעיון בדבר הפרטת הכוח בתנועה זו משתלב היטב באידיאולוגיה של הקפיטליזם המאוחר, בד בבד עם ניצולה של התנועה על-ידי כוחות מסחריים רבי-עוצמה. במובנים רבים, תנועת ה"עידן החדש" היא מעין תעשיית ענק המייצרת מוצרי צריכה רבים, כגון פסטיבלים, ספרים, תמרוקים, תרופות, דיסקים, סדנאות וכו'.
אולם המיסטיקה היום אינה רק מוצר, אלא גם מותג. רבים מתהדרים בהשתתפות בשיעורי קבלה (לצד כוכבי קולנוע וזמר) או בתואר ברפואה אלטרנטיבית ככלי לקידום מעמדם החברתי, או במילים אחרות, כסמל סטאטוס. בעולם, שבו לרכישת השכלה נודעת משמעות חברתית-כלכלית ברורה, יש חיפוש מתמיד אחר דרכים "עוקפות" ומהירות לרכישת ידע שזוכה להכרה ומאפשר רווח. לכן בקרב חוגי ה"עידן החדש" קיים ריבוד מעמדי ברור, וחלוקה ברורה בין מי שנחשפים למותגים מיסטיים יוקרתיים יותר – משום שידם משגת להשתלם בחו"ל או לרכוש מוצרים יקרים – לאלה הנאלצים להסתפק בצריכה של מותגים עממיים יותר.
כאן אנחנו מגיעים לביקורת מהסוג ה"חיצוני" כנגד ההשלכות החברתיות-כלכליות של עליית המיסטיקה בימינו. מנקודת מבט זו, ניתן לראות את המסחור של המיסטיקה כחלק משעבודו של העולם הפוליטי, ועולמה של הרוח, לכוחות הכלכליים. האדם בן זמננו חווה את המציאות דרך מושגים של רווח וצריכה. מבחינה זו, אין זה מפתיע שתרבות ה"עידן החדש" בימינו מאופיינת במידה רבה בחיפוש אחר "קיצורי דרך", הממירים את התהליך הארוך והמייסר של ההכשרה המיסטית ותיקון המידות בנוסחאות פלא להעצמה עצמית מהירה. עם אלה ניתן למנות חפצים מאגיים (קריסטלים, "מים קדושים" וכו'); חזרה על אמירות/מנטרות, שיש בכוחן לשנות את המציאות (affirmations). גם כאן ניתן להצביע על הבדל מכריע בין תופעה זו למאגיה הקלאסית: בעוד במאגיה הקלאסית השימוש ב"לחשים" הוא חלק מאמונה כוללת בכוחה של שפה מקודשת, כדוגמת עברית או ערבית (במקרה של המאגיה המוסלמית), הרי ב"עידן החדש" החיפוש הוא אחר "מילות קסם" הנעדרות הקשר תרבותי-דתי של ממש, ולכן השימוש ב"שמותיו של האל" בקרב חלק מאנשי חוגו של הרב אשלג אינו שונה במיוחד מהשימוש בשמו של האל ההודי קרישנה בקרב אנשי הכת "הארי קרישנה".
המגמה האחרונה היא בגדר ביטוי נוסף להשלכות הפוליטיות הבעייתיות של תנועת ה"עידן החדש". אחד הממדים של הפרטת הכוח הוא פולחן הערצת היחיד הנבחר, כגון ה"גורו" או ה"צדיק". לכן, על אף הרטוריקה של התחברות אל ה"עצמי" הרווחת בחוגים אלה, בפועל מטפחים בהם התבטלות פסיבית בפני דמויות סמכותיות מסוג זה. הגברת כוחם של "מאסטרים" ו"בּאבּות" – הניזונה, בתורה, מהגברת הפסיביות של המאמינים – היא צדה השני של הנסיגה מהפעילות במרחב הציבורי הדמוקרטי, שחוללה תנועת ה"עידן החדש".
ירידת כוחה של ההלכה
בהקשר היהודי, עליית כוחו של ה"צדיק" מקבילה לירידת כוחה של ההלכה כמערכת יוצרת משמעות עבור רבים באגף הדתי של ה"עידן החדש". דחיקת ההלכה ממעמדה המרכזי היא דוגמה נוספת לטשטוש המאפיינים היהודיים המובהקים בקבלה העכשווית. ההתבטלות בפני המנהיגים הרוחניים אף מתלווה למגמה כוללת יותר של דיכוי הביקורתיות בחוגי ה"עידן החדש", כביכול בשם ה"הרמוניה" וה"חשיבה החיובית", הנתפשות כסותרות ניתוח אנליטי או הצבעה על ממדים שליליים של תופעה.
גם בביקורת על תנועת ה"עידן החדש" אין הכוונה בשום אופן לשלילה גורפת של תופעה כה מסועפת. ברור שתחיית המיסטיקה בימינו אפשרה שחרור של כישרונות ונטיות, שהודחקו או נתקלו ביחס מבטל בעבר. כמו כן, ה"עידן החדש" דרבן מאוד פרסום והפצה של מסורות מיסטיות, שנחשבו עד כה לאזוטריות. החוקרים יוצאים נשכרים במיוחד מהתפתחות זו! אולם דווקא הזיקה בין עליית המיסטיקה לגלובליזציה מציבה איום, והוא טשטוש מאפייניהן הייחודיים של דרכים מיסטיות שונות, הנעשות למעין מוצרים על מדפי הסופרמרקט הרוחני.
לפיכך, הביקורת ה"פנימית" על דרכי הפצת המיסטיקה היא יותר נוקבת ויותר מעמיקה מה"חיצונית". כאן עֶמדתי נבדלת מאותן תפישות פוסט-מודרניסטיות שאין בהן מקום להבחנה בין "עומק" ל"שטח", וממילא לביקורת על הפצה שטחית ופופוליסטית של המיסטיקה.
אחד מחלוצי הפצת הבודהיזם הטיבטי במערב, צ'וגיאם טרונגפה (רינפושה) ביקר את תופעת ה"חומרנות הרוחנית" (spiritual materialism). במונח זה התכוון טרונגפה לתופעה סמויה יותר משימוש ברוחניות לשם השגתו של רווח חומרי או מעמד חברתי. כוונתו היא לשימוש בתחושה של התעלות רוחנית כדי לבצר את האגו ואת הזהות, שעה שמטרתה של הדרך המיסטית היא החלשתם של מבנים מגבילים אלה, כדי להיפתח למרחב לא נודע ומסתורי. דומה שגם כאשר ה"עידן החדש" אינו חוטא בחומרנות כפשוטה, הרי הוא נגוע לרוב בחומרנות רוחנית מהסוג שטרונגפה היטיב לתאר. נסיים, אם כן, בדברי הקינה של טרונגפה על תקופתנו מתוך הסדהנה (הנחיות לפרקטיקה מדיטטיבית) מהה-מודרה (שיטה של מדיטציה הרווחת בבודהיזם הטיבטני): "נעשה שימוש בדהרמה [התורה הבודהיסטית] לרווח אישי, ונהר החומרנות עלה על גדותיו. ההשקפה החומרנית בכל שלטת, והתודעה שיכורה מהבלי העולם".
