שנות ברלין העליזות
התקופה העליזה 1924-1933 בברלין נמשכת מ-6 שנים אחרי סיום מלחמת העולם הראשונה ועד עליית הנאצים לשלטון. זו תקופה בה היה שיא השפע והנהנתנות. אנשים מגיעים לברלין מכל העולם. העיר פתוחה ומאפשרת- הומוסקסואליות, טרנסווסטים. העיר מתעוררת ומתאוששת אחרי מאורעות המלחמה. יש תחושה של בילוי באוויר.
קברט- ההבדל ממועדון רגיל הוא: בקברט ישנה הרבה סאטירה. זהו מקום בו מעלים את המופעים: יש בו שירה וריקוד אך זה מתנהל כשהקהל יושב סביב שולחנו עגולים, שותים ואוכלים. בתוך הקברט הזה נרקמות גם הזדמנויות בין נשים גברים ולהיפך. הדמויות שנכחו שם היו גם ברלינאים מהעשירון העליון והרבה מאוד תיירים שהגיעו מחו"ל רק למען חוויית הקברט והבילוי שהציעה ברלין. המנחה של הקברט בסרט קברט זהותו המינית אינה גמורה. השיר "כסף כסף" מהסרט אומר לנו כי ללא מזומנים באותה תקופה אין מה לעשות.
מותגים- הרבה ממותגי הניקיון והסבון הופיעו באותה התקופה. הייתה צריכה ברחוב, חלונות ראווה לרוב ואנשים שרוצים לחיות. התחילו פרסומות ניאון.
אוטו דיקס, מטרופוליס, טרימפטיך, 1927/8, שטוטגארד, גרמניה
ביצירה זו ניתן לראות כי הבימאים לוקחים הרבה מתשומת הלב. טריפטיך: שלושה חלקים. החלקים קשורים ומתייחסים אחד לשני. אני רואים את הפאנל הגדול ועוד שניים צדדיים. הציור השמאלי: עוד משמר את נכה המלחמה, כלב משוטט, נכה ולצידם שוב רואים את הזונות בפריחתן. הפאנל הימני: מראה לנו את הנשים שמרשות לעצמן להראות בחוצות בצורה מאוד פרובוקטיבית וכל זאת לצד הנכה. מצד אחד נכויות המלחמה ומצד שני הניסיון ליהנות ולבלות. הפאנל האמצעי: רואים שחור ברקע של התמונה. הריקוד הוא סגנון צ'ארלסטון. ישנו ייבוא של סגנון אמריקני. גם בארה"ב המוזיקה השחורה לא הייתה המיינסטרים ונגני הג'אז מייבאים אותם לתרבות החדשה בברלין. ניתן להבחין באמריקניזציה של ברלין לפני עלייתו של היטלר לשלטון. יש גם דראג-קווין ברקע הציור- כל הסוגים של המיניות החופשית.
תופעה חדשה- אישה שיושבת בבית קפה, עיתונאית, מעשנת סיגריה, שותה בפומבי, עם חצאית קצרה. זו הייתה עיתונאית מוכרת ביותר. אוטו דיקס, דיוקן של העיתונאית סילביה וון הרדן, 1926. ג'ורג' גרוס: "בינינו אני מחרבן על עומק אצל נשים, בדרך כלל הן משלבות אותו עם תכונות גבריות, זוויתיות ויריכיים רזות". עצם העובדה שהציור קיים באותה התקופה זה משנה את ההבנה החברתית באותה התקופה. ישנה ביקורת על התספורת הגברית של העיתונאית, על חשיפת הירכיים, על זה שהיא יושבת לבד מעשנת ושותה. האדום מדגיש את המסר של התמונה.
מועדון האלדורדו:
המועדון היה מהראשונים שנסגר על ידי המפלגה הנאצית מכיוון שבילו בו הומואים לסביות ושאר ירקות.
ב-1937, 4 שנים לאחר עליית הנאצים לשלטון- המפלגה מארגנת תערוכה שנקראת תערוכה של האומנות המנוונת. הם אוספים את כל יצירות האומנות שידם משגת, אלו בעיקר של האקספרסיוניסטים שנתפסה על ידם לאומנות שמתארת את ההיבטים הסוטים והמנוונים של החיים. הם מחרימים אותם ואוסרים הצגה של היצירות הללו.
"אומנות מנוונת"- הוא שמה של התערוכה שהציגו הנאצים ב-37'. התערוכה נועדה להציג את כל מה שנתפס בעיני הנאצים כמושחת, מנוון וסוטה באומנות.
בעיתון שתיאר את פתיחתה של התערוכה מופיע היצירה שראינו- דוגמא לאומנות מזוויעה: אוטו דיקס, וואן גוך ואחרים. לילדים אסר היה להגיע לתערוכה כי זו הייתה אומנות מנוונת.
מוסיקה מנוונת- ג'אז. העריצו את הקלאסיקה ואסרו על השמעה של מוזיקה מנוונת. בקריקטורה- נגן שחור עם טלאי יהודי שמצויר ממש כקוף- איסור על נגינת ג'אז.
האומנות אותה טיפחו וקידמו הנאצים הייתה אומנות שבאה להראות את גדולתו, עליונותו ואופיו של העם הגרמני. אי לכך החזרה היא אל יוון ואל הגברים השריריים קלאסיים שמבחינתם יש בהם ביטוי לגזע הארי.