הכפר והעיר לפני ואחרי המהפכה התעשייתית
בכדי לרקוד על שתי החתונות אצל עשירי התקופה הרומית החזיקו בית בעיר וגם בכפר בכדי לנצל את מהותם של שני האזורים.
בימי הביניים היה יחס של חטאים כלפי העיר. כל מה שהוא אינו במסגרת הנורמה הנוצרית הוא חטא: תיאטרון, בלט, מוזיקה, זנות או כל דבר דומה. הנאות העיר הפכו להיות לחטא בעיני הנצרות.
העיר והכפר בעידן הטרום מודרני (רנסנס) מאות 15-17:
מוצאים את עצמנו שוב בתפיסה הרומית, איפה ראוי לו לאדם שיחיה?
בפירנצה: יש ארמון שממנו מנהלים את העסק התעשייתי (צמר, משי, בנקאות), חיים בעיר, יש משרדים בבית (ארמון). הבית העירוני מאוד מבוצר, אך זהו סוג חיים יחיד בלבד, לא הכל.
וילה- בית כפרי. החזיקו גם בית בכפר (בקרב העשירים) שהיה ממוקם ליד מקווה מים, בנוף פתוח. כך יכלו ליהנות משני העולמות. אפשר שיהיה בית בעיר אבל גם בית בכפר שישלים אותו.
חיים אקטיביים וחיי הרהורים (חיי הנפש). כאשר ממזגים את שניהם ומאזנים את שניהם חיים אקטיבי אך גם מגיעים להירגע בכפר. חיים עירוניים מוציאים אדם מדעתו.
העיר והאדם אחרי המהפכה התעשייתית
חל תהליך עיור, הכפר יורד מגדולתו, ישנו תהליך של עיור ומתחילות הבעיות. זוהי עיר חדשה,מיליוני תושבים, צפיפות אוכלוסין.
הציפייה שהמהפכה התעשייתית תשנה את המצב של העניים התבדתה, העניים גרו בעיר אבל גם שם נשארו עניים. לא היו רק בעיות כלכליות אלא גם בעיות חברתיות.
מהמאה ה-19 סוציולוגים וכלכלנים כותבים על התופעה הזו:
פרדיננד טאניס- סוציולוג גרמני 1887- כותב תיאוריה על החיים בעיר לעומת החיים בכפר. הוא תובע שני מינוחים: בכפר ישנם יחסי גיימנשפט (יחסי קהילה): אלו יחסים אינטימיים בין האנשים, המשפחה חשובה מאוד, ישנה תחושה של סולידריות בין האנשים, יחסים אישיים, יש תחושה של ה"אנחנו" יחסים ראשונים המכוננים על ידי משפחה וקהילה, מעמדות ברורים. לעומת זאת, בחברה העירונית (גזלשפט) היא ארגון חברתי שהקשרים בין החברים בו מאוד רופפים, יחסים משניים בניגוד לכפר. בעיר חיים אנשים שהאינטרס האישי שלהם הוא גדול. החיים הם ריצה אחר כדאיות אישית לקידומם העצמי. זוהי אינה קהילה תומכת. לטענתו זוהי בעיה חברתית קשה מאוד של העיר.
זימל- תיאורטיקן גרמני- כתב ספר שנקרא "העיר הגדולה וחיי הנפש". מה קורה לאדם בעיר הגדולה וכיצד היא משפיעה על שפיות נפשו. רוצה רק לדבר על מה קורה לאדם בעיר הגדולה. אומר כי בחיים האורבנים יש גם וגם, אי אפשר להתבונן על החיים העירוניים ולתפוס אותם רק כשליליים, הם נותנים לנו גם וגם. אומר כי העיר היא גם טוב וגם רע. טוען כי טוב: התושבים חופשיים מדעות קדומות, יותר אינדיווידואליים, ישנו חופש בחירה, חופש תנועה. לאדם בעיר ישנה אחריות אישית על עצמו והוא משוחרר מהשבטיות הכפרית, הוא שליט על גורלו שלו. חירות– אבל מצד שני אותו קיום עצמאי מביא גם לסכנות, האינדיווידואל והכל, יש לו גם צדדים שליליים- אני הופך לבודד: הבדידות בעיר היא נוראה.
זימל: "מבחינה פיזית פסיכולוגית וחברתית, העיר היא מילה נרדפת לתוהו ובוהו. הסביבה העירונית התובענית לעולם אינה מניחה לאדם היושב בה, היא דוחקת בו, מגבירה את הגירוי העצבי שלו ותוקפת את חושיו ברצף בלתי פוסק של הבחנות חטופות והתרשמויות אקראיות".
זרם אומנותי שפועל במקביל: פוטוריסטים: מתחיל ב 1909 (פוטורו- עתיד).
הקבוצה היא גם אידיאולוגית: מחפשת את הביטוי האומנותי של דופק החיים בעיר. הפוטוריסטים התרכזו בתנועה שהיא סימפטום של העולם המודרני ושל דופק החיים בעיר. הפוטוריסטים רוצים להראות את אופן התפיסה שלהם את אותה התנועה. הגירוי החזותי של התנועה. האם ניתן לקלוט בו זמנית את כל מה שסובב אותנו? זה לא אפשרי, צריך להתייחס למקטעים בנפרד.
ג'יאקומו בלה- speeding automobile 1913
צייר את התנועה שנוצרת כתוצאה מהעובדה כי אני עומד במקום אחד והמכונית- היא זזה ויוצרת תנועה. בשביל לתאר את התנועה של המכונית הוא צייר את הגלגל שהוא מייצג התנועה של הרכב. השלדה אינו חשובה, העניין הוא אותו האמצעי שיוצר את התנועה של המכונית הנוסעת. הנושא הוא אינו המכונית אלא תנועתה. הקווים האלכסונים מכתיבים את המקצב שיוצר את התנועה.
אומברטו בוצ'וני הרחוב נכנס לבית:
התמונה המוכרת מהשיעור של אילרייה. "כל החיים וכל הרעשים של הרחוב מתפרצים פנימה בו בזמן, כמו הממשות של החפצים ותנועתם בחוץ". הבתים והאנשים זזים עם הרחוב, העיר עוברת שיפוצים מאסיביים וכל הקרנבל הזה חודר לבית כשהצופה נמצא בתוכו.
Fernand leger the city 1919
מה יש בעיר הזאת? מה מגרה את העצבים? עומס.. הוא מנסה להעניק לנו את התחושה הקשה והקלסטרופובית בעיר שמציעה המון פלדה ורכבים אבל בסכ"ה כל זה יוצר עומס קשה ורגשי על האדם שחי בעיר. הוא משתמש ברמזורים. הכל צפוף, קשה להבחין בין הדברים, יש מדרגות לרכבת תחתית ושתי דמויות שיורדות בהן, שלטי פרסומת וכל הצבעים הללו מוציאים אותנו מריכוז ואיזון בחיים העירוניים.
פיט מונדריאן: ברודווי בוגי ווגי
מעביר לנו את הצבעוניות מלאת החיים של ניו-יורק. בצבעים האלו יש הרבה מהצבעוניות ומהעובדה כי העיר היא סואנת, אורות הניאון הרבים מככבים ביצירה. הרחובות ומבנה הרוחב אורך גם מוזכר כאן.
יש כל כך הרבה אנשים שאני הופך להיות מסוגר אגוצנטרי, אוכל את ארוחת הצהריים שלי לבד, אין תקשורת בין האנשים. כולם אוכלים בשקט ומנסים להימנע ממבט אחד בשני, ישנה אווירה קשה בציור.
ג'ורג' טוקר, משרד ממשלתי: הקצנה של העניין- פקידות מסוגרת שרק מציצה ללא קשר עין אל הלקוח, הכל פונקציונאלי. כולם נראים אותו הדבר ולבושים באותם הצבעים והבגדים, העין המציצה אלינו עייפה ולא אכפתית, מסוגרת בתוך תא משלה ולא מקיימת יחסים עם העומדים בתור.
פרנס מסרל, העיר, חיתוכי עץ, 1925- מספר את סיפורה של העיר
מראות של רכבות ושל עשן. אך מה שמעניין אותו פה הוא מה קורה לאדם. הוא שם דגש על הבדלי המעמדות שנוצרו בעיר. גביר עשיר שהולך לבתי זונות ועל פני בתי קפה ומתעלם מהקבצן העני הצמא לכסף. קטטות של אנשים שלא מרוצים מחייהם, אומללות. מנגד, העשירים הולכים לצפות בתיאטרון. איש מת וכולם מסתכלים עליו.
תיאורי הרכבת: מהפכת הרכבות הייתה הסמל הבולט ביותר של התיעוש: לרכבות לא הייתה זכות קיום ללא המהפכה התעשייתית.
אמריקאים שכתבו על העוני והפשע והמתחים הבינ-גזעיים בעיר. בהבדלי המעמדות, עניינים אקולוגיים, זיהום אויר וכו'.
ריבוד חברתי ברכבות בבריטניה: מחלקה ראשונה, שנייה ושלישית,…
בראשונה נראה עשיר, בשנייה מתחיל לחץ ובשלישית נוסעים כמו בהודו.
אונורה דומייה- קרון המחלקה השלישית
האמן מזוהה עם הצדק החברתי- אומר – תראו מה קורה בקרון הזה, אנשים קשיי יום, עייפים, נרדמים ברכבת, צפיפות נוראית.. אלו הם פני החברה החדשה. מבטיהם נוגים, הם צריכים לקחת את הילדים שעבדו איתם כי אין כסף לטפל בהם. הצבעים קודרים ומשדרים יגון וכאב.
