מלחמת האזרחים בספרד / ההפיכה האנטי-קומוניסטית וסיומה של המלחמה
ב9 בפברואר מיד לאחר שהשלימו הלאומנים את כיבוש קטלוניה, ממשלת הרפובליקה שנאלצה לעבור מברצלונה לצרפת, דנה במשך ההתנגדות, ונגרין יחד עם קומץ שרים הצליח לחמוק אל האזור שנותר לרפובליקה בדרום מרכז ספרד.
כאשר הכירו בריטניה וצרפת במשטר של פרנקו, התפטר אסניה מהנשיאות ומרטינס בריו שהיה יורשו, סירב לחזור לספרד. וכך הבסיס החוקתי של ממשלת נגרין היה מפוקפק ביותר.
לרפובליקנים לא היה סיכוי רב לנוכח עדיפותם של הלאומנים בשריון ארטילריה ובמטוסים. חיל הים המלכותי הבריטי סייע בכניעת הכוחות הרפובליקניים במינורקה בתנאי שפרנקו יציב שם חיל מצב לאומני כדי למנוע כיבוד איטלקי. המדיניות האנגלית-צרפתית ביקשה להבטיח את הניטרליות של פרנקו ולדאוג לפינוי כוחות הציר מספרד. נגרין אמר לקצינים הבכירים שמחובתם להתנגד לאויב אך הם חלקו עליו. מפני שאין מספיק נשק. נגרין התעלם מטענות אלו ואמר שהרפובליקה תמשיך להלחם- אך מעשיו לא עלו בקנה אחד עם דבריו. לקומוניסטים לא הייתה כבר שליטה על הנשק מבריה"מ, והאסטרטגיה הצבאית שלהם המיטה על ספרד אסון. רבים שוכנעו שהקומוניסטים הם המחסום בדרך לשלום.
מדיניותה של ממשלת נגרין הייתה הפכפכת ולא ברורה. על אף שקרא להתנגדות, לא חידש את ממשלו במדריד או בוולנסיה. נוסחת השלום שלו הצטמצמה לשלושה סעיפים בלבד: בחירות חופשיות, פינוי כל הזרים מספרד בתום המלחמה והימנעות ממעשי גמול. תומכיו הקומוניסטים טענו שאילו החזיקה הרפובליקה מעמד עד ל1939 הייתה ההתערבות האנגלית-צרפתית מצילה אותה. אך ספרד ניטרלית הייתה אופציה מועדפת על בריטניה וצרפת יותר מאשר בעלת הברית הזקוקה לסיוע מסיבי.
כיבוש קטלוניה, הבסיס התעשייתי של הרפובליקה הוא שהבטיח ללאומנים את הניצחון. הטיעון הממשי היחיד בזכות המשך הלחימה היה שעדיף להלחם מאשר לחכות לכיתות היורים.
מתחילת 1939 התפתחה התנגדות העזה ביותר לנגרין ולקומוניסטים בצבא המרכז. מפקד הארמייה היה קולונל סיסמונדו קסדו שגילה יחס אוהד לאנרכיסטים וקיים קשרים הדוקים עם מרה שפיקד גם כן. מרה הוקיע את מדיניות שיתוף, הפעולה עם נגרין שאפשרה לראש הממשלה להתעלם מן האנרכיסטים. הקפדתו להרחיק את הפוליטיקה מחייו זכתה אותו בציון שבח מפוקפק. תוכניתו של קסדו הייתה לארגן נסיגה תוך כדי לחימה כלפי הדרום ולהגן על האזור שסביב בסיס חיל הים. במשך חודש פברואר נעשה קסדו לאישיות מרכזית בעיני כל המתנגדים לנגרין ולקומוניסטים.
ב2 במרץ הודיע נגרין לקסדו כי בכוונתו לבנות מחדש את מפקדת הצבא. ואז קסדו, שהתנגד לרעיון, יצא לוולנסיה כדי לגייס תמיכה בעמדתו. הצעתו של נגרין הייתה כמעט בגדר הפיכה קומוניסטית.
החל מאבק בין הרפובליקנים ובין עצמם, ופרץ מרד ביחידות הצבא ובצי. אנשי הגיס החמישי מיהרו לנצל את המצב וקציני צבא רבים הצטרפו אליהם בתקווה למצוא חן בעיני הלאומנים. כשהיה נדמה שאנשי הגיס החמישי ישתלטו על סוללות תותחי החוף, יצאו כלי שיט מבצעיים של הצי ללב הים, אך דיוויזיה קומוניסטית הוזעקה, אך אוניית מלחמה לאומנית הטביעה אותה.
קסדו סירב להיענות לזימונו של נגרין. קסדו ומרה הודיעו ברדיו מדריד כי אין להניח לנגרין לאפשר את מנוסתם של המעטים בעודו קורא לרבים להישאר ולהילחם. עתה היה על הקומוניסטים לבחור בין השלמה עם קץ שלטונם לבין יציאה להתקפת נגד. בסופו של דבר מוגר כוחה של המפלגה הקומוניסטית באזור הרפובליקני.
קסדו סמך יתר על המידה על ההצעה כי בריטניה תעזור בתובלה הימית וטעה בהניחו שגם צרפת תיחלץ לעזרה. הוא היה משוכנע שאחרי שיסלק את הקומוניסטים בריטניה וצרפת יהיו בני בריתו. שיחות השלום נמשכו אך ההבטחות ניתנו רק בעל פה.
בינתיים קווי החזית של הרפובליקה התפרקו (קסדו קרא לכך פיזור הצבא על ידי עצמו). החיילים הרפובליקנים שנכנעו לכוחות הלאומניים הצטוו לערום את נשקם קודם שרוכזו בזירות המגודרות. בינתיים המשיכו הארמיות בהתקדמותן על הנמלים העיקריים בים התיכון. קסדו ביקש עזרה מצרפת ובריטניה ולא נענה. וממילא לא היה סיכוי שהסיוע הזר יגיע בעוד מועד. אובדן הצי הרפובליקני היה הרה אסון. ועשרות אלפי איש ביקשו נואשות לעזוב את חופי ספרד. הסיירת הבריטית שבאה לקחת שבויים פשיסטים איטלקיים כחלק מההסכם בדבר חילופי שבויים, השתכנעה לקחת עמה את קסדו.
במדריד, כבערים אחרות, התנפנף דגלה של ספרד הישנה על המרפסות ואנשי הגיס החמישי ואזרחים מפוחדים הצדיעו את ההצדעה הפשיסטית והשמיעו סיסמאות לאומניות.
עוד על מלחמת האזרחים בספרד
חזור אל: מבוא להיסטוריה פוליטית – סיכומים
כאן תוכלו למצוא סיכומים נוספים בהיסטוריה פוליטית:
מבוא היסטורי לפוליטיקה בת זמננו
כאן תוכלו למצוא סיכומים אקדמיים נוספים