היסטוריה פוליטית: הפשיזם האיטלקי – מוסוליני ודמות הדוצ'ה
הדוצ'ה- מנהיג התנועה הפשיסטית
-1926 מתחילה להיות מופצת האגדה בדבר הדוצ'ה הכל יכול והחכם מכל אדם מוסוליני טיפח זאת לא רק מהבל אלא כמכשיר שלטוני. כל שאר ההירארכיה השלטונית ידעו כי עתידם תלוי בעתידו של הדוצ'ה ולכן שיבחו והעצימו אותו. אחיו אף תיארו כאל למחצה. גם הדוצ'ה עצמו החל להאמין (או בכאילו) שאין הוא יכול לטעות ובמהרה התפשטה אמרה: "מוסוליני תמיד צודק". ועוד אמרה" חובת האיטלקים להאמין, להילחם ולציית ורק לאדם אחד שמצווה מה לעשות ובכל עניין יש להקשיב לו ולקבל מרותו. זו מעין דת שהועצמה בבתי הספר- האדרת שמו של הדוצ'ה וחובת הציות שהיא המידה הנעלית. תמונתו הוצגה בכל מקום והוא הוצג כגאון הגדול ביותר בהיסטוריה האיטלקית מעין אל שמתחתיו הכוהנים והמשמשים. דמותו נעשתה מוכרת יותר מ-1926 בה פורסם עליו ספר ביוגרפיה בגרסה איטלקית, אותו כתב סיניורה צרפתי ותורגם לשפות רבות וכך קנה לו מוסוליני מעמד של אורים ותומים באיטליה(נכתבו עליו עוד כמה ביוגרפיות). מוסוליני טען שלא אכפת לו מה אומרים עליו בעולם אבל למעשה עיין בעיתונות ורצה שתוצג תדמית רצויה ומשרד החוץ היה מעין משרד תעמולה. מוסוליני שמר על יחסים טובים עם העיתונות כי גם היה במקור עיתונאי, אבל בעיקר כי היה זקוק לסיועה. כתבים זרים זכו לפריבילגיות ומידע יותר מאלו שהיו הכי מקורבים אליו, אבל לא כולם התרשמו מהעמדת הפנים שלו. כל גיליון זר שסתר את האגדה עליו כאישיות החשובה באירופה הסתכן בחרם וכך לא דווחה לאיטלקים האמת והביקורת שנמתחה על הפשיזם ומנהיגו בעולם. נאומיו הוכנו בקפידה הוא טרח להכין את הופעותיו הפומביות וחלק מהצלחתו טמונה ביחסו להמונים, יחס של בוז, ושההמון נתון להונאה ושליטה וה"עדר" הזה יקבל בהכרת תודה אי שוויון ומשמעת אם רק יתנו להם לחם ושעשועים. "ההמון לא צריך לדעת, עליו להאמין ולהניח למנהיגים לעצב אותו". מוסוליני היה כשרוני ביצירת דעת קהל וידע לשלוט בהמון, הוא טען שסוד השלטון להצית את דמיון הציבור והחזיק אותו בציפייה נלהבת. סגנון נאומו מרשים, כמו רצף כותרות עיתונים בטון תוקפני וצורם. הוא אמר אותם במרפסת ביתו על בימה והזמין את הקהל לענות לשאלותיו הרטוריות בכדי שישתתפו באופן פעיל. הוא הניע דרך אשליות ולא הגיון וכן מתוך אמונה ולא רציונליות ואת זה קל להפיץ אם אתה כריזמטי. מוסוליני מיעט במו"מ עם עמיתים, ומירכז סמכויות בצורה קיצונית, וחוץ מניהול משרד רה"מ מ-1926 לקח עוד 8 משרדים (מתוך 13) וכן היה יו"ר המפלגה הפשיסטית ומפקד העליון של הכוחות המזוינים וכן עמד בראש קורפוראציות רבות ועוד. זה היה מופרז לגמרי ולשרים לא הייתה אחריות ממשית ולא פעלו ביוזמתם. כל זה הוסיף לאהבתו את עצמו אך ברור שלימים מרכוז זה היה הרה אסון. עוזריו היו עלובים והוא בז לעמיתיו והוא הודה שמעדיף לבחור שרים שיהיו גלמים ולא אנשים בעלי ערך. הוא היה להוט להתעלות על זולתו ולכן הקיף עצמו בחנפים ורודפי משרות ממדריגה נמוכה ואהב זאת. מוסוליני סלד מאנשים בעלי אופי שהיו אמיצים להתנגד לדבריו. הוא מינה שר חינוך שהיה פשיסט גס ודוחה וזאת בכדי להשפיל את מקצוע ההוראה. כשהיו תלונות על "הכוהנים" העוזרים שמינה לתפקידים הוא התעלם כי לא ייתכן שהציבור ידע שטעה. רק לעיתים רחוקות פעל נגד לא ישרים, רמה נמוכה זו של אנשי המשטר הייתה נקודת תורפה במשטרו אך הוא תירץ שאינו סומך על איש וכך גם אף בעל כשרון לא התמיד בתפקידו. הוא לא קירב אליו איש, רצה התבודדות והם ידעו שלא כדאי להתקרב יותר מדי. כאשר השתבשו דברים הוא מצא שעיר לעזאזל והחליף שרים רבים. מוסוליני נהנה לעורר מריבו בין שרים וגנרלים, בעזרת מרגלים וציתותים ידע הכל על שריו וכך סכסך והשתמש במידע לחזק את הרושם שהוא רואה ואינו נראה ונעלה על הסובבים אותו. המירכוז נעשה כל כך קיצוני עד שכמעט הכל היה תלוי בו וכל מה שדובר בישיבות ממשלה היו הצעותיו שלו. לעיתים היה מחליט החלטות סותרות במשרדים שונים באותו יום וכן היה מחליט גם בדברים רבים שוליים לחלוטין כמו מספר הכפתורים במדי הצבא וכדומה. בזבוז זמן זה גרם לו הנאה ואשליה כאילו כל חיי האומה נתונים לבחינתו המתמדת. כך גם בממשל ותחיקה הוא הפגין את כשרונו לראוותנות ולהעמדת פנים. בשל הנטל העצום לא היה לו זמן לוודא שמולאו פקודותיו אבל זה היה פחות חשוב כי ההכרזה היא החשובה ולא הביצוע. למרות מראית העין הוא היה אדם חלש שמשנה את דעותיו ללא הרף וחוסר היכולת לשלוט בנסיבות קשות באמת. הוא הסווה את אי יעילותו ואי מעשיותו במחוות ראוותניות שהסתירו את העובדה שהעדיף שהמדיניות תיכפה עליו מכוח המאורעות. גם בשיחות עם מכרים ומשפחה מנהג בשררה כאילו פנה להמון. בראשית ימיו הוא האזין לעצות מומחים אך זה הלך ודעך והפקודים שבחר בהם היון אנשים שציפו לשמוע במה שרצה להאמין ואז תגברו את הוקרת עצמו על ידי הסכמתם לו.
מוסוליני איש התרבות
מוסוליני רצה להראות שהוא מעורב בכל מקצועות התרבות ושהוא בעל ידע אינטלקטואלי רחב והיו מעטים שפקפקו בכך. החנפנים כמובן שיבחוהו בתחומים אלו וכך ניסו לכבוש את ליבו. הוא טבע ביטויים והכריח להפיצם, הוא טען שהשתתף בחיבור 3 מחזות(לא ממש נכון). למרות שטען שעדיף ללמוד מהחיים מאשר מהספרים הוא טען שקורא ספרים רבים(70 בשנה), לדוג': שייקספיר וגיתה אפלטון, פילוסופיה וגם ספרי אהבה הוא אהב. מטרת יומרנותו התרבותית הייתה להציג עצמו כאדם עליון הנבדל מכולם. לעיתים נתפס בטעותו כאשר אמר דברים לא נכונים, ולמעשה אנו לא יודעים מה ידע באמת ומה לא. חסידיו הרחיקו לכת בהילולו כהוגה יוצר ששינה את הפילוסופיה האיטלקית וכדומה. הוא תבע לשנות את תוכנית הלימוד בבית ספר בכדי להקנות לפאשיזם יחוס אבות וכורח היסטורי וכך השמיט את הלימוד על ימי הביניים והרנסאנס שבהם איטליה רק ירדה והובסה. דרך המלך מתחילה במאה ה-19 עם ה'ריסורג'ימנטו'. הוא היה חובב מוזיקה וסימופניות במיוחד (לדבריו). הוא ניגן בכינור וזכה לשבחים מחנפנים מאוחר יותר החל לאהוב יצירות תזמורת שביטאו משמעת המונים קולקטיבית. המנצח האהוב עליו היה טוסקאניני אמן גדול אבל אדם בזוי כי הוא התנגד לפשיזם וסירב להתפשר הוא הוכה בידי פשיסטיים עד שעזב לארה"ב (בהיתר). ב-1926 החליט לחקות את נפוליאון ולהקים אקדמיה איטלקית שתנחה את התרבות והוא בחר אישית את האקדמאים. כמובן שהכל היה משוחד והם קיבלו שכר גבוה שתמורתו נשבעו אמונים לפשיזם. מארקוני היה נשיא האקדמיה ודרכו רצה מוסוליני שהמדע באיטליה יהיה ממושמע וישרת את הצרכים של המדיניות. המדע לשיטתו לא יכול להיות ניטראלי פוליטית ולכן המדע החופשי לא טוב לאיטליה שצריכה תוצאות מהירות. הוא גרס שהממציאים האיטלקים טובים מאחרים בגלל יתרון הפשיזם ודחף שיוכיחו זאת וישיגו הישגים וכמובן שהם ניסו לנכס לעצמם המצאות חשובות(כמו הטלפון ומכונת הכתיבה). הוא חשב שאמנות חשובה אך לא הבין בכך וזה שיעמם אותו. אבל ידע שחשוב לפשיזם לייצר אומנות ייחודית חדשנית ואוניברסלית ותוקפנית. הוא אמר שהאומנים חופשיים ללכת אחר נטיות ליבם אבל, הפשיזם היה טוטליטארי גם לאומנות. וועדות שמינה שמו קץ למחלוקות בין אומנים יריבים כי קיומם מביך אנשים ומראה שלפשיזם אין השקפות ברורות. איטליה מסייעת לאומנים יותר מכל מדינה אחרת אך הם מתחייבים להיות מכשירי השלטון. כפי שאירע פעמים רבות לדיבורים הגבוהים לא היה מימוש יעיל במציאות והם קיבלו סכומי כסף אדירים ללא תמורה. כאשר ראה שלא נוצרת אמנות פשיסטית אז ה חל לנאץ את אהבת הציור. מהאדריכלות דווקא התלהב בעיקר מהמבנים העצומים (כמו הקולוסיאום) ולכן ציווה לבנות עוד כאלו ולהרוס את הבתים הישנים.
חזור אל: מבוא להיסטוריה פוליטית – סיכומים
כאן תוכלו למצוא סיכומים נוספים בהיסטוריה פוליטית:
מבוא היסטורי לפוליטיקה בת זמננו
כאן תוכלו למצוא סיכומים אקדמיים נוספים